רוחות הזאבים | פרק 3
אור שמש חמים ורך בקע מהחלון שמעל מיטתה של לילי. היא הייתה שרויה על המיטה, מתייסרת עם עצמה שתצטרך לסבול חודש שלם עם נויה וחברותיה. היא לא הפסיקה למלמל לעצמה כמה שהיא מסכנה. המחשבה האחרונה שעלתה לראשה זה שהיא תתקע עם שלושת הבנות שיורדות עליה כבר מרגע הגיעה למקום האיסוף.
הן שוחחו בשקט באחת המיטות וצחקקו בקול. נויה העיפה את שערה לאוויר בכל פעם שאמרה משהו מצחיק והשתיים האחרות שיחקו בשערן. לראשונה, היה שיער שחור ומתולתל, היא הייתה לבושה במכנס צמוד שחור וגופיה שחורה. על ציפורניה הכסוסות נמרח לק כחול כהה, כצבע עיניה.
השנייה הייתה נאה יותר- יפה יותר מנויה ומהמתולתלת. היה לה שיער שטני זהוב שגלש על כתפה בעדינות. שיערה נצץ מעט, כשהחזיר את אורה של המנורה הלבנה. היא הייתה לבושה גם היא במכנס צמוד שחור, בחולצה סגולה ומעליה ז'קט ג'ינס ארוך , קשור בקצבוותיו.
" לילי!" נשמעה צעקה חלושה. לילי הזדקפה מיד וחיפשה את מקור הצעקה בלהט. הבנות הסתכלו לשנייה על לילי ואז חזרו לדבר.
" לילי! " צעקה חלשה וצרודה נשמעה. מקורה היה ברור יותר- היא באה מבחוץ. לילי הביטה בחלון הקטן שמעל מיטתה. היה קשה לראות בבירור את הבחוץ. החלון היה מלוכלך ועיוות את הנוף. היא ראתה נער בעל שיער חום. הוא סימן לה לבוא. היא ירדה מהמיטה במהירות וכמעט החליקה. הדלת חרקה מעט כשיצאה ורוח קרירה ליטפה את שיערה.
השמיים החלו להחשיך, לילי הרגישה את בטחונה יורד בן רגע. היא חששה מהחושך. היא פחדה מהלא נודע. היא חשבה על האפלה, על האפלה הקודרת שתאפוף אותה בקרוב.
תומס עמד בחוץ בידיים שלובות. שיערו התנופף ברוח. העצים הגבוהים רחשו וציוץ הציפורים נעלם. ילדים לבושים בחולצות ארוכות וטרנינגים שחקו במעגל הבקתות המרכזי בתופסת או במחבואים. מעגל הבקתות שלהם היה ריק. כולם היו בפנים, רק תומס ולילי עמדו בחוץ.
לילי דילגה במדרגות בדרכה לתומס. היא שמחה שסוף סוף תוכל לחזור לבן אדם היחידי שהתחברה אליו במחנה. האדם היחידי שבטחה בו. האדם שהרגישה כי כל דבר שעומד לה על הלב, הוא יוכל להעלים. הוא היחיד שיוכל להבין אותה.
" בואי, מהר! שלא נפספס!" לחש תומס, תפס בידה של לילי והוביל אותה אחריו. הם יצאו ממעגל הבקתות ונכנסו אט אט אל היער. העצים היו גבוהים וסבוכים, ציפורים התעופפו במהירות בין ענף לענף מצייצות בחוזקה.
לילי לא הכירה את האזור, היא לא הכירה את היער. היא לא ידעה לאן תומס מוביל אותה. היא פחדה. הם הלכו כך למשך חמש דקות. תומס ולילי לא הוציאו הגה. הייתה שתיקה. בשלב מסוים גם הציפורים הפסיקו לצייץ.
תומס עצר, וכך גם היא. הוא כיסה את עיניה בידו. היא נרתעה לרגע, אך הבינה שהיא בידיים בטוחות. כך קיוותה לפחות.
נקודות אור קטנות חדרו דרך אצבעותיו של תומס. לילי הבינה לראשונה איך זה להיות עיוור, או בן אדם עם לקות ראייה. היא לא ראתה כלום מלבד חושך אינסופי ונקודות אור. היא לחצה על ידו של תומס.
תמיד כשהייתה ילדה, הייתה סקרנית לגבי החושך בעפעפיים. כשסגרה את עיניה ראתה חושך. חושך ומדי פעם כתמים בצבעים כהים. הכתמים זזו, גם החושך. היא התאמצה לחדור אל החושך, לראות דרכו, לראות לתוכו. אך כמעט תמיד הדבר נגמר בכאב ראש עז או סחרחורת. במקרים נדירים הצליחה לראות את האינסוף, אך לעולם לא הבינה את משמעותו.
תומס הרגיש את לחיצתה העזה של לילי על מפרק ידו. הוא לחץ לה בחזרה. שתדע שהכול בסדר, שהוא פה אם יקרה משהו. שהוא פה מחזיק אותה. חזק, חזק.
" תומס, " אמרה לילי בעוד היא הולכת כעיוורת ומושיטה ידיה לפנים כדי למנוע התקלות בדברים " כמה זמן אנחנו הולכים?". היא הזיזה את ראשה לצדדים, מחפשת את פניו של תומס ללא הצלחה ומחכה לתשובתו.
" תאמיני לי, שכשנגיע לא יהיה לך אכפת כמה זמן עבר. את תאבדי את תחושת הזמן לרגע. אבל אנחנו צריכים למהר, לפני שזה יעלם!" קולו היה מלא בביטחון וציפייה.
ככל שהתקרבו לאותו מקום, לילי נהייתה סקרנית יותר. היא הרגישה בטחון, עצמה וחוזקה.
לפתע, קרני אור חזקות חדרו דרך אצבעותיו של תומס. ידו נראתה אדומה. הוא הסיר את ידו מעיניה של לילי. פיה היה פעור למראה עיניה, היא לא הנידה עפעף. על פניו של תומס הופיע חיוך קלוש. חיוך של מבוכה. הוא התרגש לראות את זה כל פעם מחדש. את השקיעה.
השמיים נצבעו זהוב. העננים נראו כהים יותר, הכל היה מואר. השמש עמדה מעל הגבעות, מוכנה להיעלם מעיניהם בכל רגע. הגבעות נראו שחורות ומאיימות. לילי עמדה שם בפליאה. כמה צעדים מהצוק, מתבוננת, מהופנטת לשמיים.
תומס חזר אחורה בשקט, ונשען על גזע עץ. הוא לקח חופן זרדים בידו ושבר אותם, קרע אותם. הוא אהב לעשות את זה. הוא אהב לפזר את הזרדים השבורים ביער, לזרוק אותם לכל עבר. הוא עשה את זה לרוב כשהיה כועס או מעוצבן. אך כך הוא לא הרגיש בעוד מבטו אל השקיעה. הוא הרגיש משהו אחר. משהו שלא היה מודע לקיומו, שלא ידע איך לתאר אותו.
לילי הביטה לשמיים, לשמש. למקור האור החזק ביותר. היא הביטה בה נעלמת מאחורי הגבעות. משאירה אחריה צבעים ססגוניים בשמיים. הפעם לא היה זה רק זהב, אלא גם כתום, וורוד עדין נדחף בין הצבעים והעננים. היא הביטה לאחור. תומס ישב שם, שעון אל עץ אלון וקורע בידיו זרדים דקים ועדינים. היא נשענה לידו, והביטה לשמיים. לשמש החולפת ולירח שבא. שמגיע לשמור עליה בחשכה.
" אני אוהב לבוא פה, לראות את השקיעה ואת יופיו של העולם. יש למקום הזה יתרון וחיסרון." הוא הרים את שתי אצבעותיו מולו " היתרון הוא שהמקום יפה ומרגיע. החיסרון יותר מסובך. השמש נעלמת בשקיעה, איתה מגיע הלילה. לוקח להגיע לפה פחות עשרים דקות." לילי הרימה את גבותיה, היא לא הבינה לאן הוא חותר.
" מכאן נובע, שנצטרך לרוץ למחנה ולהגיע תוך פחות מעשר דקות אם אנחנו לא רוצים להישאר פה לבד הלילה." הוא הביט בלילי וחייך.
" אז למה אנחנו מחכים?"
תגובות (2)
ומהמתולתלת*
כשהחזיר*
בקצוותיו* (?)
יש שיפור אדיר!!! אני כל כך גאה בך!! הפרק כתוב בצורה הרבה יותר סוחפת, הרבה יותר קל להתחבר ולהכיר את הדמויות וגם לדמיין את כל מה שקורה. היה קשה לי להפסיק לקרוא~ ^^
הערה אחת קטנה, בדבר שנראה שאת טיפה מבולבלת אתו – סימני פיסוק. את נמנעת בצורה ממש יפה מ"רשימות קניות", אבל יש מקומות שזה מרגיש ששמת נקודה כי לא ידעת מה עוד אפשר לשים..
"לראשונה, היה שיער שחור ומתולתל*.* היא הייתה לבושה במכנס צמוד שחור ובגופייה שחורה."
"השנייה הייתה נאה יותר*.* יפה יותר מנויה ומהמתולתלת."
את מבינה על מה אני מדברת? בשני המקומות היה מתאים גם מקף או ו' החיבור, ואז הקטע היה טיפה פחות נוקשה.
ההערה הזאת, מבחינתי, היא מאוד פרפקציוניסטית – אבל זו המטרה שלי. אני רוצה שתגיעי גבוה יותר ובכמה שיותר כלים, ואני אשתדל לתת לך את כל הכלים שאני יכולה לתת במהלך הפרקים.
מאוד אהבתי את הפרק, ושוב – כל כך גאה בך.
תמשיכי!
תודה רבה! אני כל כך שמחה????