רוחות הזאבים | פרק 2

האוטובוס לא היה שקט לרגע. צעקות וקללות נזרקו לכל עבר ונויה וחברותיה שרו שירים- הם זייפו אם יורשה לי להגיד. הם התחלקו לחמישה אוטובוסים. כל אוטובוס היה מלא עד אפס מקום. ים כנרת נראה מצד שמאל של האוטובוס- מה שאומר שהם עוד כמה דקות יגיעו למחנה. לילי נרדמה על הכיסא, תומס ישב לצידה והביט בה. הוא הופנט. הופנט מפניה הרגועות, השלוות בשנתה. הופנט מיופייה ומעורה הרך להפליא. הוא לא רצה להעיר אותה, אך היה חייב. הוא ניער אותה קלות, ליטף את כתפה בעדינות. היא הרימה את ראשה לאט לאט, פיהקה קלות , שפשפה את עיניה והביטה לצדדים. קצוות שיער נפלו על פניה, היא הזיזה אותן אל מאחורי אוזנה.
" מתי מגיעים?" שאלה והוציאה בקבוק מים מתיקה השחור.
" בכל רגע. המחנה ליד הכנרת, עברנו אותה לא מזמן", הוא הביט לכל הצדדים ואז קם והתיישב על ברכיו כשראשו פונה לחלק האחורי של האוטובוס. הוא הצביע לאנשהו. לילי התיישבה כמוהו. היא ניסתה להבין לאן הוא מצביע.
"הנה היא שם מאחורה. מאחורי הגבעות. את רואה אותה?" לילי הטתה את ראשה וכן, היא הצליחה לראות חלק קטן ממנה. חלק קטן מים החיים, חלק קטן ממי השתייה שלה שהיא שותה כל בוקר. המים נצנצו לאור השמש. אך כתם המים המבריק נעלם אט אט בין הגבעות. לילי ותומס חזרו לישיבה רגילה. הם ישבו בשורה השנייה באוטובוס, לכן הצליחו לראות את הדרך בה האוטובוס נוסע. מתחתיהם, נפרש עמק יפיפה. עמק ירוק עם המון גידולים חקלאים ושדות. לילי חלמה לרוץ בעמק, לרוץ בשדות בין השיחים והפרחים. להריח כל פרח ופרח וליהנות מהחיים. אך היא ידעה שחיים ורודים שכאלה היא לא תקבל. תומס מצליח לשמח אותה, הוא מצליח להראות לה שהחיים הם לא רק שחור ולבן. שיש גם באמצע, את מי שיודע ליהנות מבחוץ אך גם לסבול מבפנים. מי שיודע לשרוד.
האוטובוס עצר. ילדים ירדו בריצה משתי הכניסות של האוטובוס. תומס ולילי חיכו שהאוטובוס יתרוקן מאט, כדי שלא ידחפו אותם ורק אז יצאו ולקחו את המזוודות שלהם. לפניהם נפרש שטח יפיפה וגדול. שטח מטופח מלא בבקתות קטנות. הם נכנסו דרך השער. הלב של לילי נעצר. היא נדהמה. אפילו בחלומות שלה לא חלמה על מחנה שכזה. ' זה עצום!' אמרה לעצמה.
במעגל הבקתות הראשון היו חמש בקתות. מול השער הייתה את בקתת המנהל. לידו היו את בקתות חדר האוכל והמועדון. ובצד השני הייתה את בקתת הקולנוע והמרפאה- למקרה של פציעות.
" אנחנו נהיה שם." תומס הצביע על חדר האוכל והמועדון. לילי לא הבינה והרימה גבותיה. " שם, מאחורי חדר האוכל והמועדון. מעגל הבקתות שלנו נמצא שם. בצד השני יש עוד מעגל בקתות," והוא הצביע על המרפאה והקולנוע, " ושם זה מעגל הבקתות השלישי," הוא הצביע ישר, " כל מעגלי הבקתות מחולקים לפי גילאים, אנחנו נהיה במעגל הבקתות של המבוגרים יותר. מגיל 16 וחצי ומעלה. אם את שואלת, אני בן שש עשרה ושמונה חודשים." אבל היא לא שאלה. היא הייתה צעירה מתומס בחודש וחצי- בערך.
הוא הוביל אותה למעגל הבקתות. מולה נפרשו שש בקתות יפיפיות, מסודרות לפי צבעים. פעם הייתה בקתה כחולה ופעם בקתה ירוקה. היא אהבה את הצבעים האלה. " הצבעים המרגיעים" סבתה קראה להם.
" הבקתות הכחולות הם שלנו, הבנים. והירוקות של הבנות. פה במרכז", והוא הצביע על מרכז המעגל בו היו ספסלי עץ קטנים ומעגל אבנים, " אנחנו עושים קומזיץ-."
" אתם עושים מה?!" שאלה לילי. לא היה לה מושג מה זה קומזיג ( או איך שלא אומרים את זה).
" קומזיץ. שמדליקים מדורה, צולים מרשמלו, צוחקים, מספרים בדיחות ולפעמים גם מספרים סיפורים מפחידים! אנחנו עושים את זה כל כמה ימים. אבל את היום הראשון במחנה תמיד פותחים עם זה!" הוא חייך. הוא התרגש לקראת הקומזיץ, הוא תמיד אהב את זה. לילי, בניגוד אליו, לא התלהבה ממה שהיא שמעה. אך הבטיחה לנסות.
הם נפרדו לשלום. כל אחד הלך לבקתה שלו. הדלת חרקה מעט כשלילי פתחה אותה. החדר היה ריק, לא היו שום תיקים. ' אני לבד!' שמחה לילי ' בוא נבחר מיטה!'. היא בחנה את המיטות, פסלה את הקומה השנייה בשתי מיטות הקומתיים- כי פחדה לישון למעלה. ולבסוף, בחרה לעצמה את מיטת היחיד. מיטה בודדה יותר, שקרובה לשירותים ולמקלחות. היא נפלה על המיטה הרכה.
" תודה לך אימא. תודה שאת דואגת לי." לחשה לעצמה.
" או…הילדה הקטנה מתגעגעת לאימא שלה. איזה מתוק!" לילי התיישרה על מיטתה. נויה עמדה בפתח יחד עם שתי הבנות השפוטות שלה.הן צחקו.
" מה את רוצה?!" שאלה לילי.
" אני לא רוצה כלום. לא, בעצם אני לא רוצה לישון בחוץ וזו הבקתה היחידה שנותרה פנויה אז… נצטרך לישון כאן כל המחנה, לצערי." לילי פלטה אנחת ייאוש וגלגלה את עיניה. ' למה אלוהים? למה?!'.