רוחות הזאבים | פרק 1

לילי הביטה החוצה. בתים פרטיים נראו בדרך, מסודרים בשורות ומטופחים. היא קנאה באותם המשפחות שגרות בעושר וללא דאגות. לה ולסבתה לא היה את זה. אי אפשר להגיד שהן היו עניות, הן פשוט היו צריכות לחסוך כמה שאפשר. הגינה שלהם לא הייתה מטופחת וססגונית כמו שאר הבתים והבית לא היה כזה גדול. אך בכל זאת הן הסתפקו במה שאפשר.
האוטו הקטן של סבתה רעד במהלך הנסיעה. זה עצבן את לילי, היא אף פעם לא הצליחה לישון במכונית הזאת. וגם כשכמעט הצליחה, האוטו תמיד ידע לתת איזו קפיצה קטנה ולהעיר אותה.
" את מתרגשת?" שאלה סבתה ולא הורידה את עיניה מהכביש. היא תמיד הייתה אחת כזאת, אחת שחוששת, אחת שנזהרת. ולפעמים אפילו יותר מידי.
" אפשר לומר" ענתה לילי בחוסר הבעת רגש.
" מה זאת אומרת ' אפשר לומר'? את מתרגשת?" תמיד היו לסבתה את הקטעים האלה. שתמיד הסתפקה רק בתשובה קצרה וחד משמעית. היא לא הבינה משמעויות של תשובות אחרות.
" מתרגשת וחוששת" לילי הביטה על סבתה. היא חששה שגם התשובה הזאת לא מספקת אותה. היא כבר התכוננה לעוד שאלה והיא אכן הגיעה.
" חוששת ממה? זה מחנה קיץ! זה אמור להיות הדבר הכי כיפי בעולם!" ענתה בעליזות." אני חוששת שלא אמצא חברים".
" אוי, נו. שאת לא תמצאי חברים? תפסיקי להכניס לעצמך שטויות לראש" ענתה סבתה, דפקה ביד אחת על ההגה, צפצפה מיד ופנתה במהירות, היא עקפה מכונית שחסמה אותה.
" איזה אנשים יש בעולם הזה. למזלך את לא אחת כזאת" סיננה סבתה לעבר לילי. לילי לא הבינה אם לקחת את זה כמחמאה או כהעלבה. היא החליטה לקחת את שניהם. כל הנסיעה עד למקום האיסוף הן שתקו. סבתה הייתה שקועה בנסיעה ולילי נשענה על החלון שטרטר ורעד. מדמיינת איך יראה המחנה, איך יראו האנשים, איך יראו הפעילויות והטיולים.
המכונית נעצרה. " טוב, אז זאת התחנה שלך" חייכה אילנה, סבתה של לילי.
" כן, כנראה שכן", יצאה לילי מהאוטו, פתחה את תא המטען הקטן והוציאה משם מזוודה אדומה וקשיחה ותיק גב שחור. היא תלתה את התיק על כתף אחת וגררה איתה את המזוודה עד לחלון הקדמי של המכונית ונופפה לשלום.
" תיהני, חמודה. אראה אותך בעוד שלושה שבועות" ונשיקה באוויר התעופפה לעבר לילי.
לילי הביטה מסביבה. המוני ילדים התיישבו על הדשא, רצו וצחקקו. ' לאיפה הכנסתי את עצמי?' חשבה לילי ופלטה אנחה כבדה, ' נקווה שיהיה כיף!' עודדה את עצמה, חייכה, הרימה את ראשה והסתובבה בין הילדים. היא בחנה כל אחד ואחד מהם נתקעה, בגב של מישהו ונפלה אחורה. זוג ידיים החזיקו אותה ורככו את נפילתה. מולה, זוג עיני דבש הביטו עליה, עיניים יפיפיות, חמות ומרגיעות. עיניו של נער בעל שיער חום, ועור בהיר. הוא חייך אליה. היא חייכה אליו והסמיקה מעט.
"או.. איזה סיפור אהבה בין מישהי ותומס" צחקקה נערה בלונדינית לבושה בגופיה לבנה וחצאית ורודה ומתנופפת. שתי בנות נוספות צחקקו איתה, שאר הילדים שתקו והביטו במאורע." אממ…" הביט הנער בעל עיני הדבש על לילי, היא הבינה מיד. " כן, סליחה" ירדה מידיו והתיישבה לצידו.
" תומס, מה אתה עושה כאן עם הילדה הזאת?" קולה הצפצפני קדח בראשה של לילי. אפשר לומר שלילי חשבה כי קולה של הילדה דמה לקול העורב, קול חזק וצפצפני.
" אה, את לא מכירה אותה?" שאל תומס בפליאה, " זאת בת דודה שלי!".
" הבת של דודה שלך, כאילו?" שאלה. ' היא רצינית, היא לא יודעת שבת- דודה פירושה: הבת של הדודה?' לילי הופתעה מטמטומה של הילדה.
" כן, נויה. הבת של דודה שלי" ענה תומס וגלגל את עיניו.
" אה, נעים להכיר. בת של דודה של תומס. איך קוראים לך?"
" לילי." ענתה.
" שם יפה. אבל לא כמו נויה", התרחקה באף מורם יחד עם שתי הבנות האחרות. לחשושים ודיבורים במעגל נשמעו שוב.
" תקשיב, אני ממש מצטערת על כל העניין" לילי קמה והרימה את המזוודה מהדשא. יד אחזה בה בדרכה ללכת משם. " לא, זה בסדר. את יכולה להישאר" היא הביטה לאחור. תומס חייך, הא חייכה גם. " תודה" והתיישבה לצידו.
"לילי זה השם האמיתי שלך או שסתם המצאת שם משהו?" שאל תומס. לילי הוקסמה מעיניו. לקח לה כמה שניות לענות לו.
" לילי זה השם האמיתי שלי. על שם הפרח. השם המלא שלי הוא לילי שח-" היא נעצרה לרגע, היססה והמשיכה, " לילי מילר" חייכה אליו ושיחקה בקצוות שיערה הבלונדיני.
" זה שם שמתגלגל טוב על הלשון" אמר וחזר על שמה בהדגשה על כל הברה. לילי צחקקה. " גם תומס מתגלגל טוב על הלשון. ת- ו- מ-ס" ,תומס צחק בקול.
" לא, זה פחות" אמר.
" כן, אולי." לילי גירדה בראשה. מסיבה כלשהי היא הרגישה נוח ליד תומס, היא ידעה מיד שמצאה חבר, כבר מהרגע שבלם את נפילתה והביט בה בעינו המתוקות. הם המשיכו לדבר כך כעשר דקות. היא גילתה שגם הוא גר עם סבתא שלו בגלל שההורים שלו נרצחו על ידי מחבל שירה בהם באמצע הרחוב. זה קרה כשהוא היה בן ארבע, באותו ערב הוריו הלכו לסרט והוא נשאר אצל הדודים. כשהם יצאו מהקולנוע, מחבל בעל לב מאבן בה וירה בהם. ניסו להציל אותם בבית חולים, ושם גם קבעו את מותם.