רוז
רוז
חופש התנועה באירועים כאלה הוא מצומצם. חופש הבחירה בלבוש כלל לא קיים. הכתר מונח על ראשי ללא שאלה. בהתחלה הוא היה כבד יותר, אבל גדלתי וכמות האירועים שנכחתי בהם הלכה וגדלה גם כן, דבר הגרם לראשי להתרגל לכובד הכתר. אבי יושב בכיסא ומביט על הכול מלמעלה. הגובה שלו מאיים על כולנו.
גלימה כחולה עוטפת את גבי ותלבושת מגוחכת עוטפת את גופי בחלקו הקדמי. הבגדים לוחצים ולא נוחים, הם צמודים מידי, אבל גם לזה מתרגלים. על הרחבה למטה כמה מאנשי העיר רוקדים בזוגות.
אני יודע כבר שעוד מעט אבי יישלח בי מבט, מבט ששולח לי מאז היותי בן 16, מבט ששואל "מה איתך? מתי לך יהיה עם מי לרקוד?" תמיד המבט הזה, המבט שמעלה בי חלחלה כל פעם מחדש.
השומרים בכניסה לארמון עומדים שם כבר כמה שעות טובות. אני מרחם עליהם, אך אין לי מה לעשות בנוגע לכך, המעמד שלי לא נותן לי אפשרות כזו.
אמא שלי יושבת מצידו השני של אבא. היא יפה כל כך עם השמלה הירוקה הזו. לה הכתר מתאים, ומעולם לא היה כבד מידי. פניה קרות קפואות ולא נעות, אך כשאנו לבד, בלי כל האנשים על הרחבה, פניה מפשירות והיא מחייכת וצוחקת. כשאני מחבק אותה היא אינה קרה כמו שפניה משדרות ברגע זה. למעשה עוטף אותי גל חום כשאני רץ לחבקה.
זו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא רוצה להפוך להיות המלך. לרשת את מקומו של אבי. עם התואר נסיך אני עוד מצליח להסתדר איכשהו, אבל כשיגיע הרגע שאפרד מתואר זה… אני לא רוצה להפוך להיות היא: קרה, שקטה, נשלטת, צבועה. פה הבעיה, התפקיד הזה דורש מאיתנו להיות כאלה.
פתאום שקט. שיר אחד נגמר וחדש אמור להתחיל. לפתע אבי קם על רגליו. כולם מפסיקים תנועתם ברחבה ומביטים אליו. פניה של אימי לא מסגירות אם ידעה או לא ידעה על רצונו לקום וככל הנראה לפתוח פיו.
עליי לעומת זאת רואים בוודאות כי לא ידעתי. ואני מרגיש את זה.
הרגע! כולם רואים! המבטים אינם רק על המלך, הם על כל בני המלוכה! תביט באמא! תסגל לעצמך פנים כאלה, גם אם אינך רוצה בהם!
לבסוף אני מסגל לעצמי פרצוף קר הדומה במהותו לזה של אימי.
כעת אין שום ספק שאני בנה.
אני מזדקף בכיסאי ולא זז.
בדיוק כמו שלמדו אותך, אדוארד:, ישר, זקוף ומבט מנותק מהסביבה העוטפת אותך. מבחינתם אתה חסר רגשות כמו אמא, כמו אבא. ישר עכשיו, אדוארדו. בדיוק כמו שלמדו אותך.
אני שולח מבטי אל עבר סוף האולם. מבט מנותק מהסביבה, אך בדרך עיניי נופלות עליה.
היא ג'ינג'ית עם שיער מתולתל, אך במידה הנכונה. עיניה צבועות בצבע חום בהיר, כצבע של דבש, כמו זה שטובלים את התפוחים בו, ואולי אפילו מעט בהיר יותר. יש לה מעט נקודות חן על פניה, אך לעומת ג'ינג'ים אחרים אצלה הדבר בטוב טעם. עורה בהיר למדי והיא לבושה בשמלה ארוכה המגיעה עד לרצפה. צבע השמלה מחמיא לה. כחול כהה, כזה שהשמיים מקבלים כשהשמש מתחילה לשקוע. לשמלה יש רק כתפיה אחת שמעותרת במה שנראה כפרחים מהמקום ממנו אני מסתכל. כתפה השמאלית חשופה לחלוטין. בדיוק כמו שאר האנשים באולם, גם היא מסתכלת כעת על אבי.
"אורחים נכבדים…" מתחיל אבי. אני כבר לא מקשיב לו כשהוא מדבר באירועים הללו. תמיד הוא חוזר על אותם הדברים: "אני מודה לכם שבאתם. חשוב לי שתדעו שאני תמיד כאן כשיש איזו בעיה. אשתי היפה גם תמיד כאן לרשותכם. ובני, אדוארדו, ממשיך דרכי, כעת הוא עוד צעיר אך בבוא היום יגדל להיות מלך טוב לב, מקשיב, נאמן, כריזמטי ואמיץ. יום יבוא ותודו לי שהבאתי אותו אל העולם. יום יבוא ותודו לי ולאשתי. זהו רגע שכל אדם במעמדי מייחל לו. הרגע שבו יורש העצר ייקח את המושכות לידיים. אך כפי שידוע לכם הממלכה כעת במצב לא טוב. עניין ממלכת קורגסון לא עוזב אותנו ולו לרגע אחד. המלחמה בעיצומה ואנחנו עושים הכול כדי להוכיח שאנחנו פה כדי להישאר פה!" והנאום ממשיך וממשיך ללא סוף. אנחנו במלחמה כבר שלוש דורות וכל אירוע אנו מזכירים זאת. אבי מזכיר שאנו עושים כל שביכולתנו כדי להוכיח להם שיש להם אויבים ראויים.
מחשבותיי רצות בין היפיפייה בסוף האולם ולבין אבי ואימי.
היא יפה כל כך, אבל היא מפשוטי העיר, ואבי… איך יקבל זאת. אני כל כך רוצה לרקוד איתה. תשתלט על עצמך, אדוארדו! היא מפשוטי העם. לא אמורה להיות ביניכם שום אינטרקציה אלא אם פונה אליך בענייני מלוכה! הכתף הזאת, מה לא הייתי עושה כדי לשים עליה יד, להרגיש את העור החשוף. תפסיק, אדוארדו, אנשים מסתכלים!
אני שומע חצאי דברים שאבי אומר, אך עיניי עדיין מביטות על הכתף החשופה שלה.
ומה שמה? בטח יש לה שם יפיפה. רוז, פייפר, ליז. אפשר לבדוק זאת אצל השומרים הם הרי מבקשים את השם של כל הנכנסים והם מחויבים לקחת מהאנשים את תעודות הזהות עד שיצאו מהאולם. כל שעליי לעשות זה לקום אליהם, אל המסכנים שעומדים שעות בקור המקפיא. אבל אבי… אימי. אבל רוז, כן, זה השם שמתאים לה, רוז. אולי לא כדאי לברר את שמה? רוז נראה נכון כל כך.
אני מרגיש שאנשים מסתכלים עליי. ייתכן כי מחשבותיי נראות לעיניי כול? ייתכן כי פני שינו הבעתם בעקבות מחשבותיי על רוז?
לא נראה כי באה עם מישהו. יכול להיות שהיא רווקה. די כבר אדוארדו! ואם כן, אז מה? דבר לא יכול לקרות ביניכם! הרגע מיד, אין זה חשוב כלל אם היא רווקה או לא. אתה מיועד לבנות מלוכה ולא לזו שלובשת את השמלה הכי יפה! אך השמלה באמת יפה.
"אז לכו לכם. רקדו למען המחר" מסיים אבי את נאומו.
משפט יפה. אני ממלמל.
מבטי לא נע ממנה. יפה כל כך. תמימה וטהורה כל כך. לא יותר מבת שמונה עשרה. כתפיית הפרחים נראית כעת מעט רופפת. רגלי רוצות לרוץ אליה ולהרים את הכתפייה, רק כדי להרגיש את מגע עורה החשוף, הבהיר.
לא אדוארדו! אם תעשה זאת לא תהיה דרך חזרה! אמא ואבא יביטו בך כאילו חטאת! תנשום עמוק, תספור עד עשר! מבט מנותק אדוארדו. בדיוק כמו שלימדו אותך. שב זקוף, אדוארדו, תנחה את רגלייך להישאר במקומם, ברור?
היא עדיין שם, יפה כל כך. היא מושיטה יד לעבר אחת הנשים וזו לופתת ידה בחום ומחבקת אותה, ככל הנראה לשלום. רוז שולחת מבט אחרון לאולם ויוצאת ממנו. עיניי מתמלאות דמעות. אין כבר שום אפשרות להשיג את שמה או לדבר איתה. אבל זה מה שהתפקיד דורש.
כל הכבוד אדוארדו, בדיוק כמו שלימדו אותך.
תגובות (1)
מזכיר לי קצת את הסדרה מרלין אם ראית….
בכל זאת זה מדהים ואני מחכה להמשך :)