קתרין טיילור – פרק 1//סופרת123

שלום. שמי הוא קתרין טיילור, אני גרה בניו יורק עם אמי ולומדת בתיכון גוד-ווי (Good Way) שנמצא גם כן באותה העיר. שיערי חלק בצבע חום-זהוב, עיניי עגולות וגדולות שצבען כחול עם נגיעות טורקיז. אני נערה מאוד פעילה חברתית. כאשר ישנו פרוייקט כלשהו בבית הספר, אני בין הילדות שמצביעות ישר וחושקות לקחת בו חלק אך לפעמים אני גם טיפה ביישנית, בדרך כלל לא. אומרים לי שאני גם תלמידה מאוד מצטיינת ואני, את האמת, די מסכימה – כי יש לי ציונים מאוד טובים, ותמיד אמי מתגאה לי כל כך. מדוע אבי לא? כי… אין לו כל כך אפשרות להתגאות בי, או בכלל לראותי. הוא נפטר כשאמי הייתה בהיריון איתי בחודש השישי. הוא השתתף בתאונת דרכים שלבסוף גרמה למוות שלו, כאשר נסע לעבודתו במשרד הפרסום הגדול בעולם כך שלא הספקתי להכיר אותו. רק מהסיפורים הכרתי אותו, ואמי סיפרה לי הרבה כאלה. כל פעם שהיא סיפרה לי עליו, דמעות זלגו מעיניה. הבנתי כמה מדהים הוא היה. מה לעשות? הנהיגה בארצות הברית היא מסוכנת.
אני ילדה מאוד סקרנית. אבל מאוד. כשאני בחוץ עם החברים, אני מסתכלת על העננים וחושבת: 'למה הם בעצם זזים? האם זו אשליה אופטית או שמדובר בתנועת כדור הארץ?', אין לי תשובה. לפני כחצי שנה חזרתי ממסע מרתק. מסע מייגע שרובכם הייתם נרתעים ממנו. בואו ואני אספר לכם על מה שעברתי. הסיפור מתחיל כך…

"קתרין!" קראה אמי בוקר אחד, רגיל ונורמלי שבו הייתי צריכה לקום ולהתארגן לבית הספר. "קומי, קתרין! את תאחרי!" אמי הבינה שאני לא עומדת לקום בקרוב. היא התייאשה מהקריאות ולכן נכנסה לחדרי עם מגש ארוחת בוקר שהעירה אותי והעניקה לי אנרגיה להמשך היום. הארוחה הייתה, דרך אגב, טעימה מאוד. כמו תמיד. היא כללה ביצה קשה מבושלת, קערה של קורנפלקס, רצועת בייקון ומיץ תפוזים. "תודה אמא," הודתי לאמי וחיבקתי אותה חיבוק קצר. "בכיף, חמודה, העיקר שסוף סוף קמת," אמי אמרה וכמה שניות אחר כך צחקקה, ליטפה את ראשי ונעלמה. היו לה דברים לעשות.
"מה השעה?" שאלתי את עצמי באדישות ועייפות. חשבתי שמישהו יענה לי אבל הבנתי שלא. קמתי והצצתי בשעון המעורר, ואז הבנתי שהשעה היא 7:25 – האוטובוס מגיע עוד רבע שעה. "אוי לא…" אמרתי בלחץ.
קמתי מהר. התלבשתי. לבשתי על עצמי חולצה בצבע ורוד מסטיק עם הדפס של "Believe by yourself", ג'ינס שחור עם קרע בברך ימין ונעלי סופרסטאר של אדידס עם פסים שחורים – הדגם הקלאסי ביותר. צחצחתי שיניים, הסתרקתי ונתתי לשיערי החלק לגלוש על גבי, התבשמתי. היה לי ריח של ורדים, הריח האהוב על אהוב ליבי ועליי. לא, אין לי חבר אם אתם תוהים. זרקתי על עצמי עליונית של אדידס שהיו בה כיסים, ככה שלא היה לי קר. לאחר מכן ביקשתי מאמי בנימוס לכתוב פתק אישור על האיחור הגדול שלי ולאחר המון דיבורים של "למה לא קמת בזמן" שלקחו לי חמש דקות מחיי, היא אכן כתבה אותו. יצאתי מהבית בשיא המהירות בתקווה שלא איחרתי את האוטובוס. מזג האוויר היה נעים, לא קר מדי ולא חם מדי. למזלי הרע ולפי חששותיי, הודות לדיבוריה הרבים של אמי, אכן איחרתי לעלות על האוטובוס. טוב, זה היה צפוי. תמיד זה קורה לי. תמיד הייתי ילדה חסרת מזל, כל הדברים הרעים תמיד היו נופלים עליי. הרגשתי כאילו נפל עליי פסנתר מהשמיים באותו הרגע. מלית ברירה, רצתי עם התיק הכבד מספרים שהיה תלוי על כתפיי לכיוון בית הספר. ואז, כשהייתי כבר בחצי הדרך, נזכרתי ששכחתי להכין לעצמי בקבוק מלא במים ואת הכריך שאותו תכננתי לאכול בהפסקה השלישית. 'טוב נו, לא נורא.' נכנעתי. 'בטוח יש לי קמצוץ של כסף בתיק. אולי אני אקנה לי קצת אוכל ושתיה בקפיטרית בית הספר', חשבתי לעצמי. בדקתי בתיקי אם אכן יש לי את הכסף כפי שחשבתי, ואז גיליתי שלא, נו ברור.
'אני אבקש מאנה,' נאנחתי והמשכתי בדרכי. דפקתי בדלת כיתתי, בעודי מתנשפת מרוב הריצה והתבוננתי בשעון. איחרתי בעשר דקות. המורה פתחה את הדלת. וירתה לעברי מבט כועס. "קתרין, שוב איחרת?" היא שאלה בעצבנות. המשכתי למקומי וניסיתי להתעלם, למרות שמעשה זה לא היה מנומס בעליל. "לאן את הולכת… תעמדי ליד הלוח," היא עצרה אותי. מחוסר אונים צייתתי לדבריה ועמדתי ליד הלוח. חבריי לכיתה הסתכלו עליי בצורה שבגללה הרגשתי לא נעים. איזו השפלה. "המורה," לא היו לי מילים להגיד כי פחדתי מענישה ולכן גמגמתי, "אני…"
"התירוץ הרגיל שלך, קתרין?" אמרה המורה עם הבעת הפנים המפחידה ביותר שלה, וזעפה גבר מרגע לרגע. "לא הצלחתי לקום בבוקר! לא היה לי מה ללבוש!" היא ניסתה להקניט אותי, מה שהיה כושל למדי כי למדתי להתרגל להקנטות שלה. קשה לי להודות, אבל במקום כלשהו בתוך ליבי, המצב די הצחיק אותי. הצחוק החל להתגלגל ולצאת החוצה, אבל התאפקתי שלא לתת לו לעשות זאת. "אנ…" ניסיתי להוציא מילה כלשהי לאוויר, אך זה היה כאילו הפה שכח כיצד לדבר. לא יכולתי להוציא הגה מפי. כנראה שהיא קלתה מה רציתי להגיד, כי היא שאלה בלעג: "אני מאמינה לך כי..?" כפי שרק היא יודעת. למורה קראו רוז. שיערה הלבן הזקן תמיד היה אסוף לגולגול. הרבה שיערות קטנות, שלאורך הזמן קיבלו את הכינוי "שוונצים" היו על ראשה. היא נראתה כמו אלברט איינשטיין, אך מבחינת רמת האיי-קיו היא לא דמתה לו. עיניה השחורות נקבו בשמי כאילו רצתה במותי. זוהי הייתה הבעת הפנים הקבועה שלה כלפי כל התלמידים. בעצם, לא רק זו. היו לה הרבה הבעות פנים מפחידות ולכן כולם פחדו ממנה. אולי היא הביעה את הבעות הפנים הללו בכוונה, ואולי אלה פשוט ההבעות הקבועות שלה. היא הרכיבה משקפיים מרובועות שחורות וקמטיה הרבים העידו על גילה. רוז הייתה מורה כעסנית וזועפת, ששנאה את מקצועה וכל התלמידים חיכו בקוצר רוח ליציאתה לגמלאות, גם היא ככל הנראה.
באותו הרגע היה לי חשק רב לקחת את אחד מהכסאות של כיתתנו ולזרוק עליה. הייתי בטוחה שכך גם הרגישו רוב הילדים רוב הזמן. חיטטתי בתיקי במטרה לחפש את הפתק של אמי, ולבסוף מצאתי אותו.
המכתב היה כתוב בכתב יד עגול ומוקפד, קצר ולעניין.
'אני, סטלה טיילור, אמה של קתרין, מאשרת כי בתי איחרה לבית הספר.'
מתחת למילים אלו הייתה כתובה חתימתה הלא מובנת של אמי שדמתה יותר ל"קשקוש-בלבוש".
המורה בחנה את הפתק בחשדנות. שתיקה ארוכה שררה בכיתה. היא בחנה את הפתק בשיא הרצינות ולבסוף תגובתה: "אני לא מאמינה לך." נימת הקנטה הייתה בקולה. "עונש ריתוק של שעה בסוף היום. שבי, בבקשה".
לא הופתעתי, אך יריתי לעברה מבט עצבני ונקמני. התיישבתי במקום הישיבה הקבוע שלי, ליד אנה, החברה הטובה ביותר שלי בעלת השיער הכתום, הגלי והנפוח. על לחייה היו נמשים וצבע עורה היה לבן כקוטג'. היא הייתה רזה, יותר ממני. וגם גבוהה.
המורה רוז דרשה מהתלמידים להוציא היסטוריה, וכך כולם עשו מתוך צייתנות.

סוף סוף נשמע הצלצול להפסקה, לאחר דקות מייגעות של למידת אחד המקצועות המשעממים ביותר, אם לא מתמטיקה – הסטוריה. הסתכלתי מסביבי על התלמידים, טום נרדם על השולחן ועליוניתו שימשה לו ככרית לשינה. איימי ניסתה להקשיב למורה אשר סיפרה על התקופה ההליניסטית, אך לפי מבטה היה ניתן לזהות שהיא לא הצליחה לעקוב. רון שיחק עם העטים שלו, וניסה להכין פירמידת עטים. דווקא די הצליח לו. אני יכולה להמשיך לספר מה כל אחד עשה בשיעור, אך זוהי תהיה רשימת מכולת. "אז יש שאלות?" שאלה המורה. אף אחד לא טרח להצביע, כי אף אחד לא באמת הקשיב לה, ולכן כולם ענו באופן אוטומטי ואחיד – "לא, המורה." ואז, לפתע ללא כל התראה מוקדמת, הודיעה המורה הנוראית: "אז עכשיו חברים, אחרי שכולכם הבנתם את החומר, בוחן פתע!".
לאחר מילים מייגעות אלה התלמידים שנרדמו החליטו להתעורר, כולל טום. רון ששיחק עם העטים הפסיק לשחק והפירמידה המושקעת שהוא בנה התפרקה. כל התלמידים הפסיקו להתעסק בעיסוקיהם ה"חשובים" וכולם אמרו בפה אחד: "מה?? את לא יכולה לעשות את זה."
"הו כן, אני בהחלט יכולה, ביקשתי רשות ממנהלת בית הספר," היא אמרה והחלה לחלק את הדפים. הבוחן היה ארוך מאוד, כמו מבחן בגרות למעשה. "לכתוב שמות בבקשה," הודיעה וחיוך קטן ומרושע החל להתפרש על פניה."אני לא יודע כלום!!" התלונן טום שזמן קצר לפני כן עוד היה רדום, בפני הארי שישב לידו בקול שכולנו שמענו, וטוב מאוד. לאחר שהתבוננתי בבוחן ובחנתי אותו כמה וכמה פעמים, יכולתי באמת להתחבר לתלונתו. הוא היה קשה בצורה בלתי רגילה, אפילו בשבילי. ואני בדרך כלל תלמידה מצטיינת. לאחר פרק זמן ארוך, חצי שעה מתוך ארבעים וחמש דקות, סיימתי את הבוחן ובדקתי אותו כמה פעמים. הייתה לי הרגשה שנכשלתי בגלל רמת הקושי הגבוהה שזה לא בטוח שהיא מתאימה לגילנו.
ההפסקה תמיד הייתה זמן טוב לשיחה עם אנה. מצאנו מקום ישיבה טוב ליד י5 ושם דיברנו, וריכלנו בעודנו יושבות בנוח על הספסל. "אני לא מאמינה שהיא הענישה אותי, ועוד על כלום. זה איחור עם אישור מאחד ההורים, כמו שתקנון בית הספר מחייב! והבוחן. היא לא יכלה לעשות את זה, אני בטוחה שקיים חוק כלשהו באגף החינוך שמחייב את הבחנים להיות פחות מחמישה עמודים!" התלוננתי.
"כן… את צודקת," אנה חלמה מהקיץ. היא בדרך כלל לא עושה זאת. זה לא חלק מאופיה. "תגידי, מדוע את לא מרוכזת היום?" שאלתי בסקרנות. "כי… סתם… לא משנה…" היא השיבה בגמגום ומיד ידעתי שהיא משקרת כי נימת קולה היה די לא בטוח, והיא לא שקרנית. "מי?" שאלתי. "מה מי?" היא שאלה במעט כעס. "נו, את יודעת" חייכתי. "במי התאהבת הפעם?"
"נו, לא התאהבתי באף אחד" היא התחמקה.
"תזהרי ממני, את החברה הכי טובה שלי ואני יודעת שאת מאוהבת במישהו. אני מכירה אותך, את לא תצליחי להתחמק ממני," אמרתי בעודי מדגדגת אותה. היא הכי חמודה כשהיא צוחקת.
היא צחקקה, כתוצאה מהדגדוג שלי. "טוב נו, זה ארתור…" היא גיחחה, אבל הפעם לא כתגובה לדגדוג – אלא ממבוכה, והסמיקה.
"ארתור?" כאשר שמעתי את השם באוזניי, הרגשתי כיצד הביטחון העצמי שצברתי לאורך השנים יורד לאפס. 'ארתור?!' חשבתי. 'הילד שבו אני מאוהבת מאז כיתה ג'?!'
"כן," היא ענתה.
הרכנתי את ראשי. לא רציתי להראות לה את רגשותיי בכדי לא לפגוע בה, ולכן הפגנתי שמחה. "אני… מאוד שמחה בשבילך…" אמרתי באנחה. ניסיתי לשמוח בשבילה כמה שיותר, אך לא הצלחתי. יכולתי להאמין שהיא שמה לב כמה אני עצובה, וכועסת. "אני יכולה אפילו לעזור לך."
"קתרין, אני יודעת שאת מחבבת אותו, אני לא אציע לו חברות," היא חייכה חיוך מזוייף. "זה בסדר". הרגשתי רמה מסויימת של אי ביטחון בקולה.
"הי, בטוח?" שאלתי אותה כי ידעתי שהיא התאהבה בו גם. "בטוח…," היא השיבה במצב רוח מעורב.
"תודה, תודה, תודה!" רקדתי מולה בשמחה, שרתי שירים שמחים ואפילו נישקתי אותה. אני לא נוהגת לעשות זאת הרבה, אך ורק כאשר אני ממש שמחה. חשבתי שאולי היא מהרהרת על כך שדעתי נטרפה ושאני מגזימה בתגובתי, אבל הי. זו בסך הכל אהבה צעירה, לא יותר מזה.
לפתע ארתור עבר לידינו, יחד עם שיערו הבלונדיני היפה שהימם את שתינו, ושריריו הגדולים נראו טוב לעין. שתינו הזלנו ריר. הוא חייך אליי. השבתי לו בחיוך גדול, שנפרש על כל הפרצוף שלי. "היי," ארתור המשיך לחייך. "מה אמרת?" ניהרתי את ראשי במטרה להתעורר מהחלום מהקיץ שלי. "אמרתי היי…" הוא השיב בצחקוק. "הו… היי… כלומר… היי ארתור," השבתי, מסתכלת לתוך עיניו הירוקות, מבולבלת מהרגע הזה שהוא עומד כאן, ממש מולי. הילד החמוד מכיתה ג2 שהלווה לי עט של הלו קיטי. אולי זה נשמע מגוחך, אבל זהו אותו הרגע שגרם לי להתאהב בו. "היי, שוב," חייך. אנה בינתיים הסתכלה עליי ועליו והחליטה ללכת בכדי להשאיר אותנו לבד.
"אני חייבת ללכת ל… לקפיטריה. אני רוצה לקנות לאכול לעצמי." אמרה.
"הי, אנה, את יכולה לקנות לי גם? פשוט שכחתי את קופסת האוכל שלי. אני אחזיר לך מחר," ביקשתי בנימוס.
"כן, כמובן," קרצה אנה וקמה, הלכה לכיוון הקפיטריה של בית הספר.
"אני רוצה לשאול לך משהו…" הוא אמר. הסתכלנו אחד על השני ברומנטיות, היה זה רגע של אהבה באוויר… רציתי רק לשמוע את קולו המבשר: "רוצה להיות חברה שלי?", ולבסוף נתנשק, ונהפך זוג.
אבל לא. היה זה רק הדמיון שלי.
"אני יכול בבקשה להלוות ממך שני דולרים לכריך? אני אחזיר לך מחר," התחנן. מצב רוחי ירד בצורה משמעותית. התאכזבתי, חשבתי שהוא עומד להציע לי חברות. כבר דמיינתי את הרגע המושלם הזה, שזה רק אני והוא, הולכים יד ביד בפארק. אבל על מי אני עובדת? הוא אפילו לא מכיר אותי. "כן, בטח, אני… רק שניה," אמרתי וחיטטתי בכיסיי, בתקווה שיש לי בדרך פלא שני דולרים, כפי שהוא ביקש, עד שמצאתי את המטבע האחרון אשר היה ברשותי. מעניין שכאשר אני הייתי צריכה אותו הוא לא היה, אבל פתאום הוא הופיע. טוב, כנראה שחיפשתי בצורה לא יסודית. "קח, המטבע האחרון שלי," הושטתי את ידי אליו, כשהמטבע פרוש על ידי. ארתור הנהן בראשו כסימן תודה, ונעלם. אנה רצה לעברי יחד עם כריך חביתה עם מלפפון ועגבניה בתוכו ושאלה בהתלהבות, "איך היה?". סיפרתי לה הכל.
"תקשיבי, את חייבת להציע לו בעצמך!" אמרה. "האמת?" נאנחתי ולקחתי ביס מכריך החביתה שאנה קנתה בשבילי. "יכול להיות שאת צודקת. מחר כבר אציע לו… דרך אגב, תודה על הכריך. אני אחזיר לך מחר את הכסף, מבטיחה. ו…" לא הספקתי לסיים את דבריי, וכבר נשמע הצלצול שמסמן לתלמידים לחזור לכיתות. "יופי, חוזרים לסבול את המכשפה, אבל הפעם בשיעור מתמטיקה." נאנחה אנה. חזרנו לכיתה. לא שמתי לב למתרחש בה, כיוון שהתרכזתי אך ורק בארתור החתיך ההורס. הנסיך על הסוס הלבן שיכול להיות לי. הדוגמן הפרטי שלי, שבדיוק העתיק את התרגיל מהלוח אל תוך מחברתו.
"גברת טיילור?" קראה. "גברת טיילור?!" קראה. "אה… מה הייתה השאלה?" שאלתי בטמטום וכל הכיתה צחקה. "פתרי נא את המשוואה שכתובה על הלוח." ניגשתי ללוח כדבריה בלית ברירה וחשבתי, וחשבתי… מתמטיקה היה המקצוע השנוא עליי ביותר. לבסוף פתרתי את המשוואה המסובכת בתקווה שהמזל יעשה את שלו. להפתעתי, התשובה אכן הייתה נכונה! המורה הרימה גבה ושאלה, "מי גילה לה?" בטון רגוע שמנסה להסתיר את עצביה הפנימיים. כאשר שמה לב שאף תלמיד לא ענה, שאלה פעם נוספת אך הפעם בטון חזק הרבה יותר: "מי גילה לה?!".
הבחנתי כיצד רון מתחבא תחת השולחן, טום מתכווץ לו בכיסאו, שון מרכין את ראשו ואמילי מייללת מפחד. המורה חיפשה עם עיניה את האשם. היא ידעה שאני בדרך כלל לא טובה במשוואות, והפעם הגעתי לתשובה הנכונה אך במזל בלבד. "המורה… אף אחד לא גילה לי… גיליתי את התשובה בעצמי…" ניסיתי להסביר לה, אך היא כבר נתקפה עצבים. "לא… לא… לא… זה לא אפשרי! עונש ריתוק לכולם. קתרין, את נשארת עוד שעה בנוסף לשעת הריתוק הקודמת על האיחור הבלתי מהולל שלך."
עד איזו רמה הרוע של המורה הזאת יכול להגיע?
"ועכשיו, תלמידים, נמשיך בשיעור. מי רוצה לפתור את המשוואה הבאה?". אנה, שהייתה טובה במתמטיקה מיד הצביעה. היא הסתכלה עליי עם הבעת פנים של 'יהיה בסדר' וניגשה ללוח. היא פתרה את המשוואה כמו גדולה.
לאחר שיעור מעייף שכזה, הגיע הגואל – הצלצול להפסקה. אהבתי כל כך את ההפסקה. כרגיל אנה ואני הלכנו לפינה שלנו והתחלנו לדבר על המורה הכי קשוחה בבית הספר, רוז. לאחר דיבורים רבים, החלטנו שאנחנו נלך למנהלת ונדווח על המורה הזו. מחר. לא, מחרתיים. בעצם עוד שבוע. "אני חושבת שאין לה את הזכות לעשות את זה," הבעתי את דעתי בפני אנה והיא הנהנה בהסכמה. "תקשיבי, אנה, זה לא יכול להמשיך ככה. אני אדאג לפיטורייה של המורה. אני לא יכולה איתה יותר. אני רוצה לבכות, לקלל אותה קללות לא נאותות…" פרקתי את עצביי ואנה, כמו שהיא יודעת, הקשיבה לכל מילה שלי. היא חברה נהדרת שמקשיבה כשאני במשבר. המשכתי לפרוק עצבים, אך פתאום קרה דבר מוזר. בעודי מדברת, אנה קטעה אותי בכדי לשאול שאלה מוזרה שהסבה את תשומת ליבי: "קתרין… סליחה שאני קוטעת אותך אבל, את לא חושבת שאת… קצת מרחפת?".
"מה פתאום מרחפת? אני מאוד מסודרת…"
"לא, אני מתכוונת… מבחינה פיזית," היא אמרה זאת ומיד הסתכלתי על רגליי. פתאום הבחנתי כיצד הן מרחפות מעצמן ולא מרפות. תפסתי את אנה בידי והורתי לה: "תחזיקי חזק!". לאחר מכן גם אנה ריחפה כמוני הודות לכוח שהיה לי בידיים שבזכותו הצלחתי לתפוס את אנה חזק. האמת שלא הצלחתי להבין מהיכן יש לי את הכוח הזה. אמי די חלשה מבחינה פיזית. אולי אבי היה ברנש חזק מאוד, והוא העניק לי את זה בגנים? לאט לאט גופנו התחיל לרחף גם כן ממקומו. ריחפנו השמיימה, לא בולטות לעין, ונחתנו במקום משונה. היינו בשדה. אבל שדה מוזר.