קשת האמת. – סיפור קצר.

הוא הביט בה, הוא זכר את היום שהגיע, רידיסולוס הביא אותה, "מזכרת מעולם האדם" קרא לה, "ציפור שיר" אובכן, היא לא שרה אפילו פעם אחת מאז שהגיע, אבל היא בידרה אותו בדרכים אחרות.

לאחר שהבינה שזו לא מתיחה, ושמשהו אמיתי ובהחלט לא נורמלי קורה כאן, היא נחטפה לתוך עולם קר מאוכלס ביצורים מוזרים. רידיסולוס, "הבדחן" שלדעתו איש לא יחפש אותה, שכן היא בסך הכול יתומה אנושית, אבל היא לא הייתה יתומה, היו לה משפחה וחברים. למעשה, הוא חטף אותה מפנימיה למחוננים. אבל פרט שולי כזה לא עניין אותם.
הם היו חשובים מדי, ה"פוטנס", בעלי העוצמה, כפי שקראו לעצמם, והיא הייתה מבחינתם צעצוע משעשע, ותו לא.

היא התכווצה בתוך הכלוב, מהר מאוד הבינה שלא בכוחה לשבור אותו, והיא תקבל רק כוויות קור כואבות שאיש לא יטפל בהן. היא לא אכלה בשר, ביצים או מוצרי חלב, שכן היא לא ידעה מאיזו חיה משונה הם הגיעו, היא המעיטה גם בירקות ופרות מוזרים, שלא ידעה איך ישפיעו עלייה, היא התבססה בעיקר על לחם, שדומה שהוא אחיד בכל העולמות, היא רצתה מעט ככל האפשר במשותף איתם.

היא לא הבינה את שוייקי, מתוחכם, כריזמתי, לפעמים אפילו נחמד. היא חשבה שזה לא הוגן שליצור כל כך רע יהיה שם חמוד שכזה,
והוא רצה לשלוט, תמיד שאף להוכיח את עצמו, למרות גודלה העצום והבלתי נשלט של האימפריה שכבר מלך בה, כמו כל עריץ יהיר, אנוכי וחמדן, הוא רצה עוד.
ולכן היא לא הופתעה כאשר המהפכה החלה, כאשר המדינות הקטנות, הגדולות, ואלה שעדיין לא נכבשו התאחדו בכדי לגבור על שוייקי, ולשים קץ לשלטונו האיום.
היא הסכימה בשמחה להיות מרגלת, היא שנאה את הארץ הקפואה הזו, את כלוב הקרח שלה, היא רצתה הביתה.
היא לא הייתה מספיק חשובה עבורם, עבור השליטים, בשביל שיזהרו בלשונם לידה, בסך-הכל ליצנית אנושית, והיא ידעה הכל.

הוא הביט בה, וחשב כמה שטעה בה, למרות שחיבב אותה. למעשה, היא הייתה הדבר היחיד שחיבב,
הוא לא היה מוכן לכך שתתמרד, הוא יאלץ להרוג אותה, אבל זה לא משנה, היא לא מהווה איום מידי, למרות הקשת שבידה, היא לא תעז לירות, ויש לו אימפריה שלמה לכבוש.

בזמן הלחימה אחד הלוחמים שבר את הכלוב, היא טיפסה לתוך כוך שהיה ריק לאחר שהפסל בתוכו התנפץ, וראתה הכל. אנשי ממלכת "פיבליאה אגר'סוליס" הפסידו, ובגדול. היא הביטה בכל ההרס, לוקחות שנים רבות לבנות מקום יפה כזה, יותר מכך, מקור חיים, בתים, שדות, תרבות, למה לוקח מעט מדי זמן להרוס הכול? זה לא היה הוגן, אנשים הקדישו חיים שלמים עבור האדמה, אמונות, הקרבות, ועכשיו מגיעה מלחמה, והיא לא תביא לעתיד טוב יותר, היא רק תשמיד הכל,
היא תביא להרס ואובדן, לקיחת חיים, שבירת משפחות, אומללות, ולאחר שהגדולים יסיימו להילחם, הם יחזרו לארמונות המפוארים, לחיים הנעימים, וישאירו את הבלגן לפשוטים, לשבורים, שיצטרכו לאסוף את השברים ולנקות הכל, לבנות ולשקם, לשרוד, עד למלחמה הבאה….
שוייקי נהם בתאוות דם. פניו מלאות שנאה והנאה, הרס, כיבוש, דברים שהוא אוהב.
איש לא יצליח לעצור אותו. הוא היה כמעט כל יכול, עם כוחותיו האדירים, כלי הנשק שלו ובני בריתו הצמאים לכוח, איש לא יעצור אותו.
וזה היה לא הוגן.

היא ירדה מהכוך וחמקה לתוך מסדרון הרוס, משום מה, כל הלוחמים נכנסו לחדר שבקצה, ויצאו מאוכזבים, עכשיו לא היה שם איש.
ובחדר לא היה דבר ראוי לציון מלבד קשת ואשפת חצים, ואפילו לא קשת מרשימה במיוחד. משחירה, עקומה מעט, ואשפת החצים כמעט התפוררה בידיה כאשר נגעה בה. היא אחזה בקשת, עלובה או לא עלובה, יש לה כלי נשק.
דבר לא יעצור את שוייקי מלבד מותו.
ואז היססה, היא לא יודעת לירות, היא הייתה כולה קפואה ונקועה מחודשים בכלוב הקרח, גם אם הייתה במיטבה, אי אפשר ללמוד לירות בפעם הראשונה. היא יכולה לפגוע בחפים מפשע,
והעניין הוא, שהיא לא רצתה להרוג את שוייקי.
נכון, הוא היה עריץ ורשע ומוטב לעולם בלעדיו, אבל הוא היה חי, וזו לא הייתה זכותה לקחת את חייו, היא גם ידעה שהיא לא מסוגלת, רע ככל שיהיה, היא לא יכלה להרוג. היא הרגישה חלושה ופגיעה מבחינה מוסרית ונפשית כשחשבה על הרג, גם אם כל הסיבות לכך היו מוצדקות. לעולם אין צריך להגיע למצב שצריך להרוג משהו, לעולם.
אז למה היא במצב הזה?
היא לקחה את הקשת, אולי לא תילחם, אבל שלא תישאר חסרת הגנה,
ושוייקי היה גם נחמד אליה לפעמים, שוחח איתה הרבה, למרות שצחק על כל מה שאמרה.
אבל היה צריך להביס אותו.
היא התנשמה במהירות ויצאה, חשופה לגמרי, לשדה הקרב. אמצע הצהריים, והכל היה שטוף שמש,
שוייקי בדיוק הפיל את המלך אורין הגדול, אם אורין ימות אז אין תקווה.
היא לא הרגישה כיצד הקשת שבידה נעשית חדשה, חזקה, יפה ונקייה, קטלנית.
מלבד זאת, לשוייקי לא היה מגיע מוות מהיר ומכובד בשדה הקרב, כזה שמעריציו יוכלו לשיר עליו לאחר שנים, אלה להיתפס, להישפט ולהיענש על פשעיו, ואז למות.
הקשת זרחה בידיה, שרעדו.
"שוייקי!" צרחה "הסתכל עליי!"

"לא ייתכן…" מלמל אורבין, בנו של אורין, אל התנט היסטוריים שצפה ורשם הכל מצוק נמוך. לא בדיוק בתוך שדה הקרב, אבל מספיק קרוב כדי לראות הכל.
"היא לא מסוגלת… היא לא יכולה.. היא, היא בת תמותה, בסך הכל! רק ילדה אנושית! קשת האמת… כיצד?"
"היא לא חושבת על כוח, הון, או אפילו ניצחון. היא חושבת על צדק. גם אני לא מבין הכל, אבל, עובדה שהקשת בחרה בה, הראשונה מבין דורות."
"והיא לא מבינה איזה עוצמה יש לה ביד…" לחש אורבין בקנאה. "יש לה הזדמנות, רק שלא תפשל"
"אני סבור כי היא תעשה דבר נכון, אם הקשת בחרה בה." עודד התנט היסטוריים.

היא ראתה את עיניו של שוייקי מתרחבות בבהלה, אבל הוא צחק.
"ילדה אנושית טיפשה! את לא שווה לי! את לא מסוגלת לכלום עם הצעצוע הזה!"
הוא סובב את גבו אליה בהתנשאות, מוכן להמשיך בקטל.
"את לא מסוגלת להרוג אותי, איך בך את זה" הוא הפטיר בשכנוע מוחלט.
"אז אל תכריח אותי" היא ביקשה. "תיכנע"
הוא פרץ בצחוק.
חץ שלוח פגע בחזהו,
היא לא שלחה את החץ, אבל הוא השתחרר איכשהו, החץ פגע בחזהו של שוויקי וביטל את כוחותיו, ואז התפוגג.
כולם היו המומים, ואז אורבין שאג וכל המורדים תקפו.

המלחמה נגמרה. נשאר רק לבנות הכל מחדש.

ולהחזיר קשת קסומה אחת, ונערה אנושית אחת, כל אחת, למקומה.