קר יותר (פרולוג)

הוא שכב במיטתו ועיניו עצומות. הוא לא ישן, אך העדיף להעמיד פנים שכך הדבר למקרה שאחד מהוריו או משרתיו יחליט לבדוק לשלומו. מחשבותיו נדדו רק לכיוון אחד- המוות. כבר מזה כמה חודשים שהמחלה מכרסמת בגופו. הוא רק הולך ונחלש, וכעת, אפילו פעולות בסיסיות ביותר כמו ללכת היו עבורו אתגר קשה מאין כמוהו. כל זה החל בשיעול וחום, מה שיכול היה להיראות כצינון ולא יותר מכך. הרופא בדק את הנער, ותשובתו הייתה מכה קשה ביותר עבור המשפחה כולה, אך הרסנית עבור הנער. כל עתידו נחרב למול עיניו. אומנם כל משפחתו עמדו לצידו, אביו, אימו, דודו, כלתו ומשרתיו, אך למעשה הדבר היה חסר טעם, וכבר כשהדוקטור רצה לדבר עם הוריו בפרטיות הוא ידע כי משמעות הדבר רעה. הוא זכר את היום הזה, ולמעשה, רק ניסה להזכיר זאת לעצמו כמה שיותר. כששלושה ימים לאחר השיחה עם הדוקטור הוריו ביקשו ממנו לשבת מולם, מפני שעליהם לדון בכובד ראש בנושא כלשהו, הוא חשב שמדובר בחתונה, אך הוא טעה.
"שב נא, בני. עלינו לשוחח. דיון זה אינו סובל דיחוי." אביו אמר לו, ולאחר מכן פנה למשרתיו, "השאירו אותנו לבדינו."
הוא התיישב בכורסא שבה ישב בדרך כלל והביט במשרתים המפנים את החדר המגורים. אביו התיישב מולו, הרכין את ראשו ונאנח בכבדות.
"אתה יודע בן, אני זוכר אותך בהיותך ילד. הייתה ילד נהדר, אם כי שובב במקצת. כל השיג שלך, כשלמדת לרכב על סוסים, אימך הייתה ממהרת לספר זאת לחברותיה ולהתגאות בך. אתה גדלת להיות גבר אצילי, וכעט אתה עומד לשאת את העלמה ג'ייסון לאישה, אך בני…" אביו נאנח בכבדות שוב, והרים את מבטו אל בנו.
"אבא, אינך צריך להיות מודאג בשל חתונתי. הטקס יערך כמתוכנן, וסבור אני בדעתי כי העלמה ג'ייסון היא עלמה ראויה, ותהיה לי לאישה נהדרת." הוא אמר ואביו והשפיל את מבטו אל הכפפות הלבנות שעל ידיו.
"אינני מדבר על החתונה, ואנא הסר דאגה מליבך, כי גם אני סבור שהעלמה ג'ייסון תהיה לך אישה ראויה, אך אחזור ואומר שאינני מדבר כלל על החתונה. מדבר אני על בריאותך." אביו אמר וקם מכורסאתו.
הוא הרים את מבטו אל אביו, "ומה באשר לבריאותי? האם הינך מתכוון להגיד לי מה היו בשורות הדוקטור סולינג, אשר דיבר לפני שלושה ימים?"
לפתע אימו נכנסה פנימה, והבעת פניה הייתה מודאגת. היא התקרבה אל בעלה ובלי להסיר את מבטה מבנה.
"כבר אמרת לו, אלברט?" שאלה.
"אני מנסה, אך זה קשה לי, גרטה!" אמר אביו.
"מה אתם שחים? אינני מבין דבר! האם תעילו להסביר לי מה העיניין?" שאל.
אימו התיישבה על הכורסא, ודמעות עלו בעיניה. היא הביטה באביו אשר טמן פניו בידו, ולאחר מכן בבנה. אביו שילב ידיו ונשם נשימה עמוקה, כמנסה להרגיע עצמו.
"כידוע לך, לפני שלושה ימים דקטור סולינג ביקש לשוחח עימנו על מצבך הבריאותי. הוא רצה שאנו נגיד לך זאת בתור הוריך, מפני שחשב לטוב יותר עבורך שמישהו קרוב אליך יבשר לך זאת." אביו השתתק.
"ובמה מדובר?" הוא החל לאבד את סבלנותו אך לא הפגין זאת כלפי חוץ.
"אתה חולה בני. הדוקטור סבור בכך שנישארו לך חודשים ספורים לחיות." אביו אמר.
מאז, החודשים חלפו בזה אחר זה וכעת, כשהוא שוכב במיטתו ויודע כשל נשימה עלולה להיות האחרונה, הוא הבין כמה החיים קצרים, והצטער על עך שלא ניצל כל רגע. לפתע הוא חש בשני גופים כבדים השוכבים לשני צידיו. הוא פקח את עיניו וראה שתי מלאכיות שוכבות לידו ומחייכות ברוך. כעת ידע, זמנו תם. המחלה חיסלה אותו וכעת זמנו ללכת. שתי המלאכיות ליטפו את ביטנו וחזהו בתנועות איטיות, מידי פעם גם את פניו. הוא פשוט שכב ללא נוע מאפשר למוות לחלחל לגופו ולהשתיק את כל המערכות בזו אחר זו. תחושותיו היו מעורפלות, כאילו היה תחת השפעת סם כלשהו. לפתע הרגיש כאב עמום. ראייתו היטשטשה אף יותר, ולאט לאט חושך ירד על עיניו. הוא עצם אותן, ומת.