קרקס השדים חלק-ו׳

ארבעת ימי המופע שלנו במחוז ההוא נגמרו והיה עלינו להמשיך למחוז הבא.
השד לא דיבר איתי מאז אותו מקרה מתחת למדרגות בזמן המופע.
בהתחלה הרגשתי הקלה כשהפסיק לגשת אליי ולדבר איתי אבל כעבור כמה זמן הרגשה מסויימת של פיספוס היזדחלה לבטני בכל פעם שהיסתכלתי עליו. מצאתי את עצמי מסתכלת עליו המון.
הוא פשוט לא דיבר איתי, לא היסתכל עליי, ניראה היה כאילו מתעלם ממני לחלוטין ולא סתם מתעלם- אפילו לא היה לי מה לומר לו על כך.
ההיתעלמות שלו ממני היתה כל כך טבעית, כאילו מעולם גם לא דיברנו.
הוא התחבר עם כל השדים במכנה תוך זמן קצר ואפילו נהפך לכוכב אצל חלק מהעובדות.
ביום האחרון במחוז, שעתיים לפני עלייתינו לרכבת, כשכל האוהלים כבר פורקו וכל הציוד נאסף והוכסן יחד עם האוהל ברכבת, ישבנו לאכול ארוחת צהריים.
אני ועוד כמה עובדים בני גילי ישבנו במעגל על הדשא ואכלנו את ארוחותינו. אמיליה פאטריקי, אחת העובדות, לא הפסיקה לדבר על כמה שהשד נראה טוב ועל זה שתמיד עושה לה עיניים.
״ואז ניסיתי להרים את הארגז והוא ניגש אליי ואמר:׳הרשי לי׳ ״,
היא זקפה את גבה ודיברה בטון משתחצן ״הוו הייתן צריכות לראות את שרירי הידיים שלו..״
״וואו.. אז מה כאילו? את חושבת שהוא בעיניין??״
״ואת? את בעיניין??״
כולן סביבה שאלו חוץ ממני ומסביטה שניראה היה כאילו היא מרוכזת יותר בספירת העננים בשמים.
אני שתקתי. הרגשה מוזרה הציפה אותי בכל פעם שאמיליה פתחה את הפה והוסיפה על כמה שהוא נאה ומצחיק וחזק!
מבטי התמקד אל המקום מאחוריה, במקום בו ישבה קבוצה אחת של שדים, הוא ישב שם ליד שדה אחת עם עור כחול ועיניים ירוקות. הם דיברו וצחקו ומידי פעם רקן לעברה, לחש משהו באוזנה והיא היתה מתחילה לצחוק.
״אני אומרת לכן, מה שקורה לנו זה משהו מיוחד״ המשיכה אמיליה.
״אני בטוחה שגם מה שקורה בינו לבין בירין מיוחד ״ אמרתי והכוותי לכיוונם של השד והשדה בירין.
״הוא סתם מנסה לגרום לי לקנא״ אמרה אמיליה בקול נעלב.
״כן בטח אמיליה״ צחק דנקו, אחד העובדים שישבו לידה ״כי אם הבחירה שלו היא בין שדה כל כך יפה ומושכת כמו בירין לבין אמיליה-עובדת קרקס אנושית… אז כן הוא בטוח בחר בך״
כולם גיחחו, ניסיתי לחייך אבל בתוכי הרגשתי צריבה קטנה למשמע דבריו- בירין באמת היתה שדה מושכת- היא גם היתה אחת המוכשרות בכוחותיה, קולה יכול היה להפנט אנשים ולגרום להם לראות הזיות, אלו שרק תרצה.
״אתם מדברים על שטויות״ התערב סנג׳יק וכולם הביטו בו.
״הם שדים, יצורים מרשעים ואנוכיים- יש סיבה למה הם נמצאים בקרקס ולא משנה כמה הם ניראים טוב הם בטוח עשו משהו רע״
מבטו עבר על כולם.
״לא כולם רוצחים, חלק נשלחו לפה בגלל גניבות או דברים אחרים״ אמרה נליטה.
״מסכים עם נליטה-״ אמר בורגן שישב לידה
״הם חוטאים מלוכלכים ואם זה היה תלוי בי הייתי עושה הכל על מנת לגרש אותם מקלאסיה״ אמר סנג׳יק ״אני אישית חושב שאהבה היא מתנה כה תהורה ומיוחדת ולשדים האלו לא מגיעה המתנה הזו ״ לרגע ניראה היה כאילו מבטו נעצר עליי.

לפנינו עמדה נסיעה ברכבת במשך לילה שלם עד הבוקר של היום למחרת. המחוז אליו התקדמנו היה אחד היפים בכל קלאסיה. הוא נבנה על מימיו של אגם ענק. זה יותר כמו כפר דייגים קטן אך מפותח, ניתן אפילו להגיע אליו עם הרכבת בעזרת גשר אשר בנו תושבי
הכפר.
הנסיע ברכבת התחילה כרגיל, אני וסביטה ניכנסנו אל התא שלנו ואחרינו ניכנסו מקה ומונה, שני אחיות. הן הגיעו אלינו לקרקס לפני שנתיים.
מקה היתה האחות הבוגרת, גדולה ממונה בשנתיים אבל קשה היה לראות זאת. הן היו נורא דומות, לשניהם אותה תספורת ואתו צבע שיער חום כתמתם, עיניים גדולות וחומות שתמיד ניראו סימנים שחורים מחוסר שינה מתחתן, והרבה נמשים מפוזרים על הלכיים והאף. היה ברור למה היו סובלות מחוסר שינה. תמיד היו מדברות, מדברות הרבה ועל כל דבר, בלי הפסקה.
ישבתי ליד החלון ובהיתי בנופים המתחלפים שעל פניהם עברנו. הייתי שקוע במחשבותיי ולידי סביטה והאחיות דיברו וצחקקו.
חשבתי על מילותיו של דנקו. בירין פתאום לא ניראתה לי כל כך מושכת, עם עורה הכחול ושיערה הלבן ועיניה הירוקות שכל עין בגוון אחר של ירוק. למה לשד להעדיף אותה בכלל??-חשבתי לעצמי ומיד טיטלתי בראשי -להעדיף? העדפה? העדפה על פני מישהו…על פני מי? יכול להיות שעל פניי?-……
״לדעתי זה יכול להיות כל כך חמווד" צווחה פתאום מקה וקטעה את מחשבותיי.
סביטה ומונה צחקו. "מה יכול להיות כל כך חמוד?" שאלתי.
"אם תיהיה זוגיות בן השד החדש ההוא לבין בירין" ענתה מונה.
"זה מה שהן חושבות" אמרה סביטה "אני אישיתי חושבת שבירין מבוגרת מידי בשביל השד, היא בת 500 בערך, בשנות בני האדם זה כאילו היא בת 32 "
"אבל היא ניראת צעירה" אמרה מונה
"ויפה" השלימה אותה מקה.
"לדעתי היא בכלל לא יפה" שילבתי ידיים.
הן הביטו בי במבט שואל. "שדה לא יפה? יש דבר כזה" שאלה מונה בקול מטופש.
"זאת אומרת, היא נאה לא יותר" מילמלתי.
"ממתי את חושבת שבירין לא יפה? חשבתי את מוקסמת מכל השדים" צחקה סביטה.
"נו בחייכן, העור שלה כחול! כמו שמיים לקראת שקייה! והעיניים המלוכסנות והמוזרות שלה-ונו באמת שיער לבן?..- אין בה שום דבר מיוחד" עניתי קצת בכעס.
"אולי היא באמת נראת שונה מקווי היופי האופיניים לבני האנוש אבל תזכרי היא שדה- בין בני מינה היא נחשבת כאחת היפות, לשום שד לא אכפת מצבע עורה או שיערה במיוחד כי הם בעצמם לא ניראים אנושיים במיוחד" אמרה סביטה בחיוך מנחם אך עם עוקצנות בקולה.
"שיהיה" קמתי ממקומי בעדישות.
"לאן את הולכת?" שאלה מונה
"לקרון המסעדה, אני רעבה" אמרתי ויצאתי מהתא.
קרון האוכל זה המקום היחיד ברכבת שמשותף גם לעובדים וגם לשדים. משום מה מצתי את עצמי מקווה לראות את השד ההוא שם. אולי דימיינתי-אולי הוא לא מתעלם ממני, אולי פשוט לא היה לנו זמן לדבר.
קרון האוכל היה כמעט מלא בשדים ורק כמה עובדים. זיהיתי את סנג'יק יושב לבד באחד השולחנות. הוא ניראה ממורמר, לא נגע בצלחתו, רק ישב ובהה במפת השולחן הלבנה.
לקחתי לעצמי צלחת עם עוגת וניל והיתישבתי לידו. הוא אפילו לא הרים את מבטו.
"אהמ.. אהמ" הישתעלתי.
"הוו… היי סילבי, לא שמתי לב שהיתישבת" אמר
"היי" מלמלתי בחיוך
" מה את עושה כאן?" שאל
"אמממ…אוכלת…" הצבעתי על עוגת הוניל שלקחתי
"אהה נכון, בחירה טובה דרך אגב" חייך
"תגיד, הכל בסדר?" שאלתי לאחר כמה דקות של שקט.
"האמת שלא"
"למה?קרה משהו?"
"הקרקס הזה…" קולו ניהיה עצבני פתאום "הוא, הוא היה הבית שלי במשך כל כך הרבה זמן, וזה כל כך קשה לי לראות איך הוא מתדרד, בהתחלה יש שמועות על מרד ואז איזה שד משוגע מחליט לברוח וכמעט להרוג אותך ואז גם אחת העובדות מפלרטטת עם המשוגע הזה, ואז השמועות על המרד מתגלות כנכונות-וניראה כאילו את אף אחד זה לא מעניין".
הבטתי בו המומה למה ששמעתי. סנג'יק תמיד היה השקט והמופנם, תמיד היה רחמן כלפי כולם וניסה למצוא הצדקה טובה למעשיהם.
"סנ..סנג'יק אתה מכיר את אמיליה" אמרתי בחשש "היא אוהבת להשוויץ ולנפח דברים שכלל אין להם משמעות, בטח חצי מהמיקרים עליהם סיפרה שקרו לה ולשד היו פרי דימיונה".
ניסיתי לחייך. הוא הניח את ידיו על השולחן.
שמתי את ידי על אחת מידי ושילבתי את עצבעותינו, ניסיתי לחייך אך מבטו ניראה עדיש.
"לא דיברתי על אימילה" אמר בשקט, כמעט בלחישה.
"מה?.." לא הבנתי.
"על תשחקי את עצמך סיליביה" הוא הדף את ידי.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בקול נפגע.
"אני ראיתי באותו ערב אחרי שדיברנו, את והשד דיברתם, היתקרבתם צחקתם,פשוט זוג יונים!
וגם בערב המופע למחרת! שניכם מתחת למקומות הישיבה המדורגים, איך הוא מצמיד אותך לקיר ואת אפילו לא התנגדת,
החיוכים שלכם הפלרטוט זה..זה פשוט בגידה!״ הוא אמר ומידה של ערסיות נשמעה בקולו.
״סנג׳יק אני..״ ניסיתי לומר
״ועוד בתקופה כזאת! יכול להיות שהוא קשור למרד! עוד אחרי שכמעט הרג אותך! את.. את פשוט!!..״
״אולי במקום להאשים אותי סתם תברר קודם פרטים?!״ התפרצתי
״הוו תודה רבה אבל תאמיני לי שאני לא רוצה לדעת פרטים לגבי מה שקורה ביניכם!״
הרגשתי כאילו מישהו לקח אבנים וזרק אותם על הלב שלי. הכאב החד הזה, הפגיע שהרגשתי. אבל לא! אני לא אתן לו לראות אותי ככה, אני לא אתן לו את ההרגשה שהוא הצודק בכל העיניין!
״וגם מכל המקומות! דוקא בזמן המופע מתחת למקומות הישיבה?? באמת? לא חשבתם שמישהו יראה אותכם?!״ הוא דיבר אליי כאילו אני מפגרת.
״אני לא הלכתי לשם בגלל השד!״ ניסיתי להישמע תוקפנית אבל במקום זה נישמעתי מתגוננת.
״אני ירדתי למתחם שמתחת למקומות הישיבה כי הייתי בטוחה שראיתי מישהו מתחבא שם!״
הוא הביט בי ועניו הצטמצמו, ״מה זאת אומרת?״ שאל.
״בזמן המופע, ראיתי דמות מתחת למקומות הישיבה, למה למישהוא להיות שם בזמן מופע? זה נראה לי חשוד אז ירדתי אחריה כדי לברר אבל כשהגעתי למקום בו ראיתי אותה היא כבר נעלמה, ואז הגיע השד״
״השד? אולי השד היה הדמות שראית?״הוא שאל בעצבנות.
״לא״ הנדתי בראשי ״הוא הגיעה מהכיון ההפוך, חוץ מזה בגדיו היו צבעוניים מידי ואילו בגדיה של הדמות היו כהים״
״את ראית את הפנים של מי שהתחבא?״
הנדתי בראשי לשלילה.
״את מפגרת?!״ הוא הרים את קולו לפתע.
״את ראית דמות חשודה, מישהו שכמעט בודאות יכול להיות קשור למרד ובמקום ללכת לדווח על כך לאבא שלך או לאחד מסגניו את יורדת אחריה!? מובן שיברח! מה את חשבת לעשות אם היית מגיעה אליה?? את מבינה מה עשית?! יכולנו כבר לתפוס אותו אם לא היית כזאת טיפשה!״ הוא כמעט צעק. אם לא כל הרעש שהיה בקרון האוכל בודאי כולם היו מפנים את ראשיהם אלינו.
״אתה לא מבין אני..״ ניסיתי לומר אבל הוא עוד הפעם קטע אותי:״אני סיימתי להקשיב לך, לך ולדון-שניכם בוגדים מבחינתי עכשיו״ הוא קם ממקומו והלך מותיר אותי לשבת לבד במקום ההוא. מוקפת בשדים ששרים ושותים וצוחקים ורק אני ישבתי מתאפקת לא לבכות.
הוא צדק. אם הייתי מודיע על כך למישהו יכול להיות שכבר מזמן היינו פותרים את הבעיה עם המרד.
הזזתי ממני את הצלחת עם העוגה, במילא לא היה לי תיאבון כבר,
הנחתי את ידי על השולחן והנחתי את ראשי עליהן. רציתי להיעלם, למות, ליחזור אחורה לתקופה שבה הכל היה יפה יותר ו..בטוח יותר…