קרקס השדים-חלק ח'

עמדנו שם. מחוץ לקרון הרכבת. הקור היה נוראי וניראה היה כאילו כל הסביבה היתה מלאה באור לבן ומסנוור. גבי הוצמד חזק אל דלת הקרון ואלי ניצמד השד. מיצחי נגע בעצם הבריח שלו וידי קיווצו בהן חזק את חולצתו האדומה. יריכנו הוצמו וידו האחת עטפה את מותני מחזיקה בי חזק וידו השניה מחזיקה בסולם החירום. תחבתי את ראשי עמוק יותר אל תוך חזהו. הרעש של הפיצוץ היה בילתי ניסבל, ניסיתי לחשוב על כל דבר חוץ מהרעש.הרגשתי את סנטרו על ראשי.
האור הלבן המסנוור התחיל להיתחלף לצבע השחור של הלילה והרעש היתחלף וזימזום המום באוזני.
"סיליביה" לחש השד. הרמתי את פני אליו, עיניי ננעצו בעיניו הזוהרות והיפיפיות, ראשינו היו כה קרובים שיכולתי להרגיש את נשימותיו על אפי.עצמתי את עיני ונשמתי עמוק. לא הבנתי אם אני הספקתי או לא לקפוץ. אולי לא הספקתי, אולי אני ביכלל לא בין החיים עכשיו, מה אם כל זה חלום?…

ידיו של השד שיחררו את אחיזתו בגופי וגופו התרחק מימני. שנינו ניכנסנו לקרון.
החום הנעים שהיה בקרון מיד גרם לי להיתאושש ולהבין מה קרה. רגלי עדין רעדו מעט אבל כבר מפחד.
"סיליביה" אמר השד ומשך את ידי אליו. הוא הרקין את ראשו ולחש באוזני "אל תספרי לאף אחד על מה שקרה הלילה".

כשחזרתי לתא שלי האחיות ישנו שינה עמוקה ושקטה וסביטה ישבה על המיטה שלה משעינה את רגליה על המעקה וקוראת ספר. היא זרקה לעברי מבט עדיש כמו תמיד וחזרה לספר שלה.
"מה קרה לך" היא שאלה בלחש "איפה היית?"
"בשום מקום, הכל בסדר" אמרתי מהר ופניתי להחליף את בגדי שהיה להם ריח של אבקת שריפה.
"את ניראת מוזר, את בטוחה שהכל בסדר?" היא שאלה
הבטתי במראה הקטנה שהיתה תלויה על הקיר. שיערי היה מבולגן ומנופח,על פני הבעת פחד ובלבול.
"סתם..רבתי עם סנג'יק קצת" אמרתי ומיד עליתי על הקומה השניה של מיטת הקומותיים.
באותו לילה בקושי הצלחתי להירדם. השקט הפחיד אותי. ליבי דפק מהר ובבהלה כל פעם ששמעתי אפילו את הרעש הקטן ביותר, אפילו כשאחת הבנות בתא אמרה משהו מתוך שינה או נשמה בקול רם.
כשעיני כבר התחילו להיעצם לבדן והעייפות החלה להיתפשט בגופי הרכבת החלה להיעצר וצפירת השקמה החלה להישמע וכולם התחילו להיתעורר.
מקה ומונה התעוררו והחלו לדבר וליצחוק על עד כמה הן מגושמות שנירדמו בתא שלא שלהן ועד כמה שהשיער של סביטה ניראה מושלם אפילו בבקרים. הרמתי מעלי את השמיכה ועצמתי את עיני. כיוויתי שיתנו לי לישון לפחות כמה דקות אך עוד ליפני שהספקתי לעצום את עיני מחדש מקה משכה מעלי את השמיכה וצחקה.
סביטה ניגשה אליי וניענע את גבי.
"סילבי" אמרה "קומי".
קמתי ולבשתי את ביגדי העבודה שלי.
הבוקר היה קריר ובהיר וזה יכול היה להיות יום מושלם אם לא מה שקרה בערב הקודם.
מיד כשיצאנו מהקרונות התחלנו להציב את הגבולות ולעזור בהרכבת האוהלים וציוד למופע.
המחוז בו עצרנו היה מדהים, והשטח בו חנינו היה על ראשה של גבעה ירוקה ממש ליד חופי האגם הכחול והיפה. והסביבה כלל לא ניראתה כמו אגם. היה ניראה כאילו זה כפר שנימצא באמצא האוקיינוס במימד האנושי. מראש הגבעה ניתן היה אפילו לראות את הכפר, מקום קטן כאילו יצא מספרי אגדות. בתים קטנים ולא גבוהים במיוחד עשויים לבנים צהובות וכתומות עם גגות רעפים אדומים וארובות קטנות. רחובות אבן וסמטאות קטנות.
מהומה קטנה החלה להיווצר וכולם התחילו ללכת במהירות לכיוונים שונים.
"מה קורה כאן?" שאלה סביטה את אחד מעובדי הקירקס. העובד הביט בי ואמר:"אבא שלך אוסף את כולם לאסיפה".

כל העובדים עמדו מסודרים בשורות בצד אחד ובצד השני באותו מבנה עמדו השדים. אבי מנהל הקרקס וכמה מסגניו עמדו על בימה קטנה.
"חלקכם בוודאי יודעים" התחיל אבי בנאומו "שאתמול, לקראת השעה חצות נשמע פיצוץ בחלק האחורי של הרכבת. צוות העובדים שהגיע כמה דקות אחרי הפיצוץ גילו שקרון הרכבת האחרון נעלם.."
מבטי נדד בין הסובבים אותי ואז לקבוצת השדים. השד עמד בשורה השלישית בקבוצה שלו. מבטו היה מרוכז בנקודה לא ברורה באויר, ניראה היה כאילו דבריו של אבי ממש לא עינינו אותו. כניראה שהרגיש במבטי ומיד סובב את ראשו אליי. מבטינו ניפגשו והוא הביט בי בהבעת פנים עדישה.
"אין לך זכות לשתוק לגבי זה" נשמע קולו של סנג'יק מאחורי. יכולתי להרגיש אותו מכופף את ראשו ומדבר אל אוזני.
"אני יודע שלשד שלך יש קשר לזה" אמר.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" השבתי בלחש בלי לנתק את מבטי ממנהל הקרקס.
"שאלתי את סביטה. היא אמרה לי מתי חזרת אתמול לחדר, זה היה כמה דקות אחרי הפיצוץ, בנוסף אבקת השריפה שמצאנו במקום היתה מסוג נדיר שרק שדים יכולים לייצר".
"אני לא.." התחלתי לומר אך הוא קטע אותי-"את לא מבינה? זה לא משחק! זה רציני, אם את יודעת משהו על מה שקרה אתמול את חייבת לדווח על כך!"
מבטי נדד לעבר השד הכתום עם השיער הלבן והעיניים הסגולות, הוא עמד רחוק מהשד שבחצאו פנתר, הם ניראו כאילו ביכלל לא מכירים אחד את השני. האם זה כך? אולי זה חלק מהתוכנית של המרד? להעמיד פנים שאין קשר בין השדים-לבלבל את כולם…
"כל אשר יודע משהו על מה שקרה אתמול בלילה-או קשור איכשהו למקרה, מחובתו לבוא אל משרדי לדווח על כך-" המשיך אבי "עכשיו כולם משוחררים, תחזרו לעבודה".

העובדים והשדים החלו להיתפזר, סגניו של אבי החלו לחלק פקודות ואילו הוא עצמו פנה לרדת מהבמה הקטנה. ניגשתי מהר לעברו.
"סיליביה" אמר "אם זה לא חשוב, גשי לעבודתך". הוא החל לעקוף אותי אך מיד פניתי ונעמדתי מולו.
"אני יודעת מה קרה אתמול" אמרתי.
הוא נעצר והביט בי. לראשונה מזה הרבה זמן ראיתי בעיניו יותר מעדישות כלפי.
"אם כך למה חיכית כל כך הרבה זמן?!" ומבטו היתחלף לכעס.
עמדנו בצד וסיפרתי לו על שני השדים אחריהם עקבתי ועל הקול הנוסף בקרון, ועל הפצצה.
הוא חיכה כמה שניות בלי לומר מילה, עייניו היתרוצצו מצד לצד בלי הפסקה כאילו חושב על משהו.
"כיצד הצלחת לברוח מהקרון?-אמרת שכשקמת הדלת היתה נעולה".
הרקנתי את ראשי. מה היה עלי לעשות? לשקר? ומה אם לשד כן היה קשר לכל זה? מה אם זו הדרך לשלהם לרמות ולבלבל.
"גם השד היה שם" אמרתי.

כעבור חצי שעה כשעזרתי לסביטה להקים כמה אוהלים ראיתי מהמרחק צוות של עובדים ניגשים אל שני השדים מאתמול. השדים ניסו להיתנגד אך בלי כלי נשק וכוחותיהם זה לא הועילו וצוות העובדים עצר את שניהם. סביטה עקבה אחרי מבטי והיסתכלה על שני השדים העצורים מובלים אל אחד האוהלים. כעבור כמה דקות קבוצת עובדים נוספת הכניסה לותו האוהל את השד כבול באזיקים. נירה היה כאילו בפתח לאוהל נעצר והביט בי, אחד השומרים דחף אותו והשד ניכנס לאוהל.
"אני מתארת לעצמי מה יעשו להם" אמרה סביטה ופנתה וארגז כלי העבודה והוציאה כמה ברגים.
"למה את מתכוונת?" שאלתי בבהלה.
"את יודעת מה עושים לבוגדים. אני מניחה שתחילה הם יענו אותם כדי לגלות מה הם יודעים" סביטה הביטה בי ועל פניה חצי חיוך.
"למה את מחייכת?" תמיד ידעתי שסביטה לא הבה שדים ושבמובן מסוים היא יכלה להיות מאוד עכזרית כלפיהם אבל חלק זה באופי שלה תמיד היה הסוד של שנינו ומעולם לא הבנתי אותה.
המחשבה על השד לא עזבה את ראשי. הוא עזר לי. לא מגיע לו העינויים שיעבור. מבטי נדד עוד פעם לכיוון האוהל שאליו והרגשה כאילו משהו היתכווץ בליבי פשטה אותי.
"קרה משהו?" שאלה סביטה.
"אני עשיתי משהו שלא הייתי צריכה" אמרתי "השד, הוא לא אשם. הוא עזר לי".
"אם כך- למה אמרת שהוא קשור למה שקרה?"
"לא יודעת- נילחצתי" אמרתי ביאוש "אבא שלי, הוא דיבר איתי וחשבתי שאולי אם אומר לו…".
לא המשכתי לדבר. לא הבנתי מה בדיוק חשבתי. לא היה לי מושג מה כבר היה קורה אם לא הייתי מספרת לו-אבל היצטערתי על כך שסיפרתי".