מחוץ לקרוסלין- פרק 2

אני מתעוררת ומבינה שנרדמתי. אני קמה מהמיטה, עוזבת את הכרית שכבר קבלה צורה חדשה, והולכת לחדר הקטן. אני נעמדת וקארה מחזירה לי מבט ישנוני, אני משתדלת לזכור שהיא ההשתקפות שלי אבל זה לא הולך, אני ממשיכה לקרוא להשתקפות שלי קארה. אני מסדרת את השיער שלי, וקולעת אותו בצמה בצד שמאל למטה של הראש שלי. היא נחה בטבעיות על הכתף שלי. אני שוטפת את פני. ואז אני מביטה בשמלה החומה שאני עדיין לובשת מקרוסלין. שנאתי אותה. היא הייתה הביטוי הבולט ביותר להיותי שונה שם. אני יוצאת מהחדר הקטן ופותחת את הארון של הבגדים. הוא ריק, לפי מצבו מבפנים איש לא השתמש בו שנים. הכל מאובק. נראה שאשאר עם השמלה החומה הזאת בכל זאת.
נכון לעכשיו אין לי מה לעשות, ברגע שאני מתחילה לחשוב על מה קורה פה בכלל, ומנסה להשיג תשובות בתוך מוחי, עולות לי יותר שאלות, וזה מלחיץ אותי. אני מניחה שחוסר הידיעה זה מה שמלחיץ אותי.
אני ממשיכה לחכות, הולכת בחדר בסיבובים ותנועות מוזרות, חסרת מעש וסבלנות לחלוטין.
הזמן זז בקצב איטי מאוד מבחינתי, השעמום משגע אותי. אני חוזרת להביט מהחלון, מנסה לדלות בכוח מהנוף מידע, מה שלא בדיוק עובד. אני רואה את הזקן שהביא אותי לכאן יוצא החוצה בלווי של דברים, בדרך בה נכנסנו. זה גורם לי לתהות מה עשה כאן עד עכשיו. מה זה בכלל עכשיו? ולמה הם מלווים אותו? ההליכה שלו הייתה שפופה יחסית, כאילו מעט הכח שהיה לו נגמר. הוא עולה שוב לתוך הכדור, הדברים שוב מתחברים אליו והוא יוצא לדרך.
אני מביטה שוב, לתוך החדר, חוזרת אל המראה. אני מביטה בעצמי, שוב, מה שהשעמום יכול לעשות. עיניים זהובות גדולות מחזירות לי מבט, האף שלי ממוצע, המצח רחב מהסנטר ועצמות הלחיים בולטות מעט. אני מניחה שאני עונה על מובן מסויים של יופי אבל זה עניין של טעם. ההתעסקות בעצמי היא דבר שאני לא אוהבת לעשות כי ככל שאני יודעת יותר לפרטים אני מבינה כמה אני שונה. אני מניחה שאני לא רוצה להיות שונה, אבל אני רוצה להיות אני, ואני לא רוצה להיות אני אחר, והמסקנה המתבקשת מכל זה היא שנכנסתי לתסביך שהמוצא ממנו הוא להשאיר אותי אני וזהו.
הזמן ממשיך לעבור וכלום לא קורה, השמש כבר באמצע השמיים ואני כבר סרקתי את כל החדר פעמיים, ניתחתי את בעל המקום כמה פעמים יותר מידי, שיננתי את מראה המדשאות, ספרתי את הרצפות ושקלתי לקפוץ מהחלון וזהו ואיך זה ירגיש מה ישבר לי קודם ואיזה חלק בי יפגע ברצפה.
בשלב הזה ריחמתי על רפונזל, שהייתה תקועה ככה שנים, לא פלא שהייתה מוכנה לברוח עם הנסיך, העיקר לצאת מפה כבר, לעשות משהו. אני יושבת על הרצפה בחוסר מעש מוחלט.
הדלת נפתחה סוף סוף, ונכנסה אישה. היא הייתה עגלגלה מעט ונמוכה, עברה את גיל 50, שיערה אפור כולו ועינייה כחולות, פנים עגולות חביבות. היא נכנסה נושאת בידיה חבילה גדולה וכבדה שהניחה על המיטה. היא חייכה לעברי ולא הגבתי כיוון שהייתי עסוקה בלנתח אותה. היא הסתובבה ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת. אני לא מאמינה שפספסתי הזדמנות להבין מה קורה כאן, היא הרי בטוח יודעת משהו, גם אם לא הכל. החרטה הפיגה את השעמום, ואני לא מצליחה להחליט מי מהן גרועה יותר. בשלב מסוים אני קולטת שהיא השאירה את החבילה. אני קמה בחצי זינוק לכיוון המיטה. אני פותחת אותה ומגלה שם בגדים, יותר נכון שמלות. צבעוניות. הן בדוגמה זהה אבל זה לא משנה לי. אני יכולה להגיד שלום ולא להתראות לשמלה החומה. אני בוחרת בשמלה הלבנה בערמה.
אני מביטה במראה עם השמלה הלבנה. אני מניחה שהיא בסדר. אני מסתדרת ומחליטה בסוף לפזר את שיערי. אני מרימה את השמלה החומה מהרצפה והולכת לחלון. אבל אני לא יכולה, לא משנה כמה עצם לבישת השמלה הזאת פגע בי ובידל אותי מהילדות האחרות, היא הדבר היחיד שנשאר לי משש-עשרה השנים הראשונות של חיי. אני מוותרת על לזרוק אותה מהחלון, ומניחה אותה עם שאר השמלות בחבילה.
הבטן שלי התחילה למחות, לאור השעמום והעובדה שלא אכלתי ארוחת בוקר אני מופתעת שזה לא קרה קודם. החשש שעלה קודם, לאור העובדה שאין בחדר הזה אוכל, ניצת מחדש והחלתי לחשוב האם הם מנסים להרעיב אותי בכוונה או יותר גרוע שכחו שאני כאן.
אני נגשת לדלת דרכה נכנסתי, ופותחת אותה. עברה השני היה ריק. עכשיו זה ברור ששכחו אותי. אולי האיש עם השיער הלבן מצא משהו אחר למה שזה לא יהיה. והקטע הקשה הוא שאני ממש לא יודעת אם לחוש מכך הקלה. אם יש משהו שתמיד עשיתי זה לנסות לבדוק כל אופציה אפשרית. למשל, הייתה התקופה בה ניסיתי לדמיין איך חיי היו נראים אילו הייתי בחדר אחר, עם מי הייתי מתחברת, מתיידדת וכו'. עם הזמן הבנתי שאם הייתי בחדר אחר הייתי אחרת. ועכשיו אני לא מבינה למה אני מתעסקת בזה. הרי קרוסלין היא העבר שלי. העבר. זה לא אמור להשפיע עליי, אני לא מתגעגעת. אבל אלו החיים היחידים שאני מכירה, הבית היחיד שאי פעם היה לי, ואין לי מושג איך להתייחס אליו.
אני מתחילה לרדת במדרגות, מגיעה למסקנה שבתחתיתן יש יותר תשובות מבמוחי והמחשבות המוזרות שעוברות שם. הפעם אני לא עוצרת להביט מהחלון, אני מכירה את הנוף מהבהייה הארוכה, וממשיכה לרדת למטה.
אני מגיעה לדלת בתחתית המדרגות,במובן מסויים נראה כי אם הייתי יורדת עוד מדרגות הייתי מקבלת סחרחורת מסיבובים, כנראה שלא הבחנתי בזה קודם מהלחץ.
עכשיו, עכשיו אני נעצרת. רגע לפני שאני פותחת את הדלת אני מהססת, פחד מזדחל לתוכי, וההבנה של כמה רע אני עשויה לגרום לעצמי אם פשוט אפתח את הדלת. אולי יש מאחור דברים? תמיד סלדתי מהם, אולי יכעסו עליי? ויצעקו? צעקות תמיד גרמו לי להתכווץ, כנראה כי גרמו לי להרגיש שאני לא בסדר. מה אם כתוצאה מזה יכלאו אותי? או יענו? או שבכלל באמת שכחו אותי ואני סתם בתוך אחוזה, בלי מקום ללכת אליו? ומה אם בגלל זה לא יתנו לי תשובות?
הפחד משתק אותי ואני ,מבולבלת, רצה חזרה למעלה, במעלה המדרגות. נכנסת לחדר מסוחררת מהסיבובים וקורסת על המיטה.