אחרי הקרב

הצעקות. הדם. לא משהו שלא חוויתי לפני. זו לא המלחמה הראשונה שלי, ואני בהחלט מקווה שלא האחרונה. עוד מלחמה אחת ואשבור את השיא של אחי, השיא של השתתפות בהכי הרבה מלחמות תוך עשרים שנה. נשארה לי מלחמה אחת, וארבע שנים.
אני מכה עם החרב, חוסם עם המגן, עושה הכול כדי להישאר בחיים. רבים לא ידעו את זה, אבל בקרב אני מרגיש הכי חי. דווקא כשאני כל כך קרוב למוות. אבל המוות זו רק עוד מלחמה בשבילי, ואני הרי אלוף במלחמות.
בן אדם אחד מת לידי, בן אדם אחר שואג כמו אריה. בשדה הקרב אנשים נוטים להפוך לחיות, במיוחד לחיות טרף. אני רואה נמרים קורעים בשר עם שיני חרבות חדות. אני מתנשם ומתנשף ומנחי את החרב שלי בצעקה על הקורבן הבא. ככה זה בקרב, אתה לא יודע את מי אתה הורג. יכול להיות שלאיש שנחת מדמם על האדמה הקשה הייתה משפחה, ילדים. יכול להיות שמישהי אהבה אותו. יכול מאוד להיות. אבל הוא היה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון, ואני הייתי הראשון להכות.
עוד הנפת חרב, עוד חסימה עם המגן. סוסים פצועים צוהלים בכאב. כל הגוף שלי מתאמץ להמשיך, מתאמץ לחיות. האדרנלין לא נותן לי לנוח, ואני ממשיך. ואז אני נעצר. מסביבי הכול שקט. מישהו גונח בכאב, בים של אנשים שראו את האור. ואני מסתכל על השדה שפעם היה ירוק ותוהה כמה אני תרמתי בהפיכתו לאדום. הכול שקט. אני לא רואה אף אחד עומד, אף אחד חוץ ממני. יש לי נפילת מתח, ואני נרגע. אני שומע מאוחר מדי את אוושות הדשא מאחוריי, ומתעלף אחרי המכה.