קרבות צללים פרק ד'

פרק ד'
"לא ידעתי שיש כאן מחשלי קסם." אמר איקס בהפתעה.
אמיליה הנהנה "אצלינו יש את מחשלי הקסם הטובים ביותר בצד האפל."
אני ניסיתי לראות כמה שיותר, היו שם לוחמים עם חרבות אימונים נלחמים זה בזה, זירות קרב, נפחייה ענקית היו שם בערך חמש עשרה מחשלי קסם רובם עבדו ביצירת זרימת קסם, וחלק יצרו חרבות קסם, או סתם חרבות.
" הנסיכה אמיליה" אמרתי, "איקס הוא מחשל קסם, תוכלי לתת לו לעבוד שם?"
אמיליה הביטה בו בחשדנות.
קיללתי את עצמי בלב, איך יכולתי להיות טיפש ולהתנהג בטוב לב?
איקס חייך , "אתה רוצה שאכין לך חרב טובה יותר, או אפילו אצור מכונה להטענת קסם ובשביל זה אצטרך את המורים הכי טובים, הבנתי את הבקשה."
אתה מלך, איקס!
החשדנות של אמיליה נעלמה, "עם התשלום הנכון איקס, תוכל למצוא לך מורה."
הגענו אל הטירה בערך בצלצול קטן רביעי, אמיליה קפצה מהכרכרה וזרקה אל משרת את החרב בנדן והזרימת קסם הכבויה, והתחילה לזרוק פקודות כמו סכיני הטלה. במהירות ויעילות.
"תכינו את הארוחה אני גוועת,"
"תנו להם בגדים חדשים,"
"אני צריכה שמשהו יגיד לאמא שהגענו,"
משרת פתח את הפה אבל אמיליה קטעה אותו. "אני יודעת, חוסר כבוד לקרוא לה "אמא" ליד אנשים אחרים ובלה בלה. עכשיו לך לעבוד או שתבקר ראשון אצל התליין."
המשרתים התרוקנו מהחדר במהירות.
איקס חייך אלי, "גיליתי שלרדות באנשים זה מגניב."
אמיליה עלתה במדרגות ואז נעצרה, "אה כן!" צעקה "שמשהו יראה להם את הדרך לחדרים!"
משרת שחור שער ועיניים צהובות הוביל אותי לחדרי.
"אדוני." אמר המשרת יכולתי לשמוע את הבוז בקולו, וכל כך רציתי לחנוק אותו. "לך למקלחת ואז אראה לך את הדרך למלכה".
נכנסתי למקלחת, התקלחתי מהר, האמבטיה הייתה משיש והצינורות מזהב,
לא חסר כסף פה הא?
כשסיימתי להתקלח, ראיתי שזרימת הקסם שלי הייתה מקופלת על כיסא ועמדו לי בגדים אחרים על המיטה.
מכנסיים שחורים מגוהצים, חולצה לבנה ומעליה מעיל שחור, ומשום מה משקפי ירח.
משקפי ירח אלו אותם משקפיים כמו משקפי שמש רק… טוב… לירח.
הם בדרך כלל ליופי לא באמת לשימוש.
כשיצאתי מהחדר המשרת המציק היה שם, "אדוני," הוא אמר בבוז. "בוא איתי."
"בבקשה לחדר העינויים" מלמלתי. "ושם אעשה עליך ניסויים כואבים."
הרוע חוזר אליי, יופי.
המשרת המציק היה גם דביל כי לקח לנו שמונה עשר סיבובים במקום כדי שהוא "יקלוט" שאנחנו לא בקומה הנכונה.
"אופסי," הוא אמר "זה בקומה הבאה."
רציתי לחנוק את המשרת אפילו יותר.
הקומה הבאה הייתה חדר גדול ומרווח בו הייתה רק זוג דלתות מזהב. ושטיח אדום ורך על הרצפה קצה אחד מוביל לדלתות ואחד לעבר כיסא זהב שם הייתה המלכה כתר על ראשה וזרימת הקסם שלה, זרימת קסם ירוקה אבן אידיאלית אזמרגד לבושה מתחת לגלימה שנראתה מאוד עבה והחרמש שלה, נשק למלכים. בהישג יד.
"איחרת." אמרה אמיליה מעט קשיחות בקולה.
"לא התכוונתי לאחר," עניתי, "פשוט היה-" העפתי מבט רצחני לעבר המשרת. "-מעט בעיות בדרך."
"אני רואה שפגשת את האקריאן." אמרה המלכה, "הוא יהיה המשרת שלך בזמן שתהיו פה."
"יש…" מלמלתי.
"בכל מקרה" אמרה המלכה, "אני אתן לך חמישה ימי התארגנות ולטעינת זרימת הקסם שלך. ואז לאחר חמשת הימים קרב הסער יתחיל!"
יצאתי לחצר האימונים לאחר מכן ותקפתי את אחד הבובות, היא נחתכה בקלות בזרועה.
"למה עם חרב אמיתית?" נשמע קולה של אמיליה מאחורי.
הסתובבתי אמיליה עמדה שם עם שני חרבות בידיה, האחת חרב סער כמו שיש לה, ואחת חרב כמו שלי, חרב צליפה חצי מעוקלת.
שניהם היו עשויות מעץ.
היא זרקה אלי את חרב הצליפה ונכנסה לאזור אחר בחצר האימונים.
הסתכלתי על החרב מעץ, זה עומד להיות חמישה ימיים מהנים מאוד…
התעוררתי צלצול ראשון אחד, אף על פי שאני גר בטירת ממלכת היתאר, וזה שאני גר בצינוק משופץ עם כריות גדולות ורכות כמו מרשמלו.
בהחלט נמאס לי מזה.
עברו כבר יומיים נשארו שלוש, ביומיים האלה התאמנתי כמו משוגע…
היום אני החלטתי שאני רוצה לטייל בהית'אר, לראות את העיר שאומרים שיש לה את ביצורי העל.
יצאתי למחוץ לטירה העיר הייתה מלאה באנשים שהלכו לעבודה, בילדים שהתרוצצו בחצרות הבתים וזקנים שישבו לנוח או שיחקו במשחקי זקנים משעממים.
מסביב היו הרבה מנורות כדי להאיר הכל, אבל הם הפיצו חום אדיר שאין לי מוסג מאיפה הוא הגיע.
"לאן אתה הולך?" נשמע קול מאחורי, איקס.
"שום מקום מיוחד," עניתי. "סתם החלטתי לראות את העיר."
איקס הסתכל לעבר הנפחייה, "בוא," אמר. "אני רוצה להראות לך משהו."
המשהו התגלה כחרב צליפה חצי מעוקלת חדשה.
הלהב היה מסוגנן, היה לו להב של חרב שיפוע אבל את הידית השמורה והצורה של חרב צליפה.
"שילבתי חרב צליפה וחרב שיפוע." אמר איקס, "אני קורא לזה:" חרב שיפוע צולפת, הדבר הכי טוב שיצרתי אי פעם!"
הוא נופף בה כמה פעמים והלהב נפל.
"טוב, צריך כמה תיקונים אחרונים." הוא התגונן בזמן שצחקתי.
יצאתי מהנפחייה, ונכנסתי לחצר ענקית.
ילדים שיחקו משחקים בכדור, ואנשים ישבו לנוח או לעשות פיקניק.
והכל בצל של עץ ענק.
"נוח פה…" חשבתי.
מתחת לעץ היה קריר יותר מאשר ליד המנורות, עצמתי עיניים ורוח חלשה עברה מול פניי.
זינקתי על הקרקע כדי להירגע, אבל…
אאוץ"!!! תסתכל איפה אתה יושב יא ************!!!!!
לא אכתוב מה הוא אמר בגלל שספר אולי יגיע לילדים, רק אגיד שהמילים היו ממש פוגעניות.
זינקתי ממקומי וראיתי מישהו ממש מוזר.
היה לו שער שחור קצוץ, ועיניים כתומות כועסות. הוא שכב על הדשא עם כרית.
אבל הכי מוזר היה מה שהוא לבש.
זרימת קסם מוזרה שהאבן האידיאלית לא הייתה ממש הגיונית…
מלא חתיכות של אבנים אידיאליות מודבקות בדבק ביחד, וקשת מוצלבת קטנה בחגורה.
התיישבתי לידו, "יש לך זרימת קסם מוזרה." אמרתי.
"לך יש זרימת קסם מוזרה יא ********!!!"
"בסדר תרגיע." התגוננתי.
הוא התנשף כמה פעמיים ונאנח, "יש לי פתיל קצר."
הוא הרים את ידו ללחיצה, "רודי."
לחצתי את ידו "הראן."
"אז?" שאלתי בסקרנות, "מה הכוח של האבן שלך?"
"מהירות." ענה רודי.
"באמת?" שאלתי, " אני מכיר מישהו עם מהירות."
"חבר שלך?" הוא שאל.
נזכרתי בראיד איך שצרח שאני אשלם על מעשי ועל הבעתו הרצחנית.
"אמממ, לא בדיוק." התחמקתי.
"הראן!" נשמעה צעקה.
הסתובבתי ונדהמתי.
מיאנה? מה היא עושה פה? מיאנה התיישבה לידינו, "הי הראן, כבר נלחמת נגד אמיליה?"
"לא, ומה את עושה פה?" שאלתי.
מיאנה הראתה לנו כרטיס, היא קנתה מקום לתחרות סער קדמונים.
"אני מתאמנת בזרימת הקסם הישנה של אימי, זרימת קסם ירוקה, ושמרתי את זה בסוד במשך עשרה פעמונים." היא אמרה בחיוך קטן של ניצחון.
התכווצתי, אני התאמנתי לבד, אז הצלחתי להשתמש בחליפה כראוי רק בגיל אחת עשרה פעמונים. זה אומר שהיא התאמנה יותר, והייתה לה את אימה שלה בתור מדריכה.
"בכל מקרה," היא המשיכה, "ראיד וחברו האידיוט ראינון הגיעו לאכסנייה וראיד התחיל לצעוק שהוא רוצה למצוא אותך, הסברתי לו שאתה הלכת ואם היה להם מספיק שכל הם היו רואים שהוא לא כאן. ראיד צרח שזה שקר ואתה מתחבא איפה שהוא והתחיל לשבור דברים, וראינון חסם אותי כדי שלא אעצור את ראיד. אז כדי להרוויח זמן הוא זימן אותי לקרב צללים, והוא לא השתמש בזרימת קסם נגדי."
מיאנה צחקה צחוק מרושע מעט.
"הוא הופתע כשגילה שיש לי זרימת קסם, אני רצחתי אותו מהר, אבל ראיד הספיק להרוס חלק מהאכסנייה וברח. אבל אימי לא ראתה את זה כך, וגירשה אותי מהבית כי החליטה שזו אשמתי שהאכסנייה נהרסה. לכן אני נלחמת כאן כדי להתחיל כאן חיים חדשים."
"מה היכולת של החליפה שלך?" שאלתי, " היכולות של אזמרגד זה שינוי מסוים נכון?"
"כן," אמרה מיאנה, "אבל לא אגלה לך, אתה תגלה לבד."
רודי השתעל, ושנינו קפצנו מעט.
"אה כן," אמרתי, "זה רודי, יש לו זרימת קסם מהירות."
"כוח כבידה." תיקן רודי. "יש לי זרימת קסם של כוח כבידה."
הסתכלתי עליו בחשדנות "אבל אמרת- טוב לא משנה."
רודי הסתכל על מיאנה. "למה את עומדת?"
בחנתי את מיאנה היא הייתה חיוורת מהרגיל, ומבטה היה נעוץ איפה שהוא.
עקבתי אחר מבטה, הנסיכה אמיליה התקדמה לעברנו.
היא נעצרה מול רודי ששכב על הקרקע ועצם עיניים.
היא גיחכה. "נו רודי? מה היכולת של זרימת הקסם שלך היום?"
"לישון." הוא ענה בלי לפקוח את עיניו.
"ומחר?" היא גיחכה.
"כנראה לישון שוב, רק בתנוחה אחרת."
"אמיליה." אמרתי בלי שום גינוני כבוד.
"הראן," היא החזירה לי.
כך הסתיימה לה ברכת השלום שלנו.
אמיליה בחנה את מיאנה.
"מי את?" שאלה, "לא ראיתי אותך אף פעם."
מיאנה קדה במגושם, "קוראים לי מיאנה בת שיראה, הוד נסיכותך, ובאתי לעיר כדי להתגורר פה לפני צלצול גדול אחד או שניים."
אמיליה הנהנה אליה, "רואים ," אמרה לי ולרודי. "כך מתנהגים בנימוס, תלמדו ממנה."
מיאנה הוציאה לי לשון וחייכה אלי חיוך רשע.
אני ורודי לא מצמצנו.
אמיליה נאנחה, "חשבתי שככה יהיה," היא פנתה אל מיאנה, "את לוחמת?"
"כן הוד נסיכותך," השיבה מיאנה. "אני עומדת להילחם בסער קדמונים."
אמיליה חייכה אל מיאנה, "אני רוצה לראות עד כמה את מוכשרת… תסכימי להראות לי?"
מיאנה החווירה אם אפשר, עוד יותר. "זה יהיה לי לכבוד… הוד נסיכותך, אבל בקרב נגדך אני אפסיד מהר."
"אל תדאגי." אמרה אמיליה בקלילות, "את תלחמי נגד אחד מלוחמי, הוא משתמש בחיזוק כמו הראן, אבל בזרימת קסם אדומה."
רודי חייך. "וכמוני."
"וכמוך." הסכימה אמיליה.
לאחר ששתיהן הלכו להן אני המשכתי בטיול שלי, ובצלצול רביעי חזרתי אל הטירה.
אמיליה באה אלי לאחר ארוחת הערב.
"מיאנה חזקה" אמרה "החליפה שלה חזקה מאוד, והיא הביסה הרבה לוחמים חזקים במיוחד."
"מה היכולת של חליפת הקסם שלה." שאלתי.
אמיליה חייכה חיוך צופן סודות, "היא אמרה לי לא להגיד לך, כי היא רוצה להילחם נגדך בסער קדמונים."
במשך היומיים התאמנתי שוב, מיאנה בדרך כלל באה להילחם נגדי, אני חייב להודות שהיא סייפת לא רעה בכלל, היא משתמשת בחרב צליפה מעוקלת. שבה הלהב ארוך יותר ומעוקל יותר משלי.
אבל זרימת הקסם שלה עדיין תעלומה.
ביום הקרב קמתי מוקדם, ובדקתי את החליפה, טעונה.
"אדוני?" שאל האקריאן הבוז בקולו לא השתנה, "האם תרצה ארוחת בוקר?"
נאנחתי, "אתה חייב לעשות את זה?" שאלתי.
"את מה?" שאל האקריאן בתמימות מזויפת.
"להיות אידיוט, זה עקב לידה או עקב היותך האקיראן?"
הוא הביט בי.
"לא משנה, תמות מהר ." נאנחתי שוב ויצאתי מהחדר.
צלצול שני.
אני ואמיליה עמדנו זה מול זה עם חרבות העץ.
הקרב עומד להתחיל.
במושבים המלכה ישבה על כיסא מעוטר רק פחות מהקודם, ומיאנה התיישבה מאחור.
האקריאן היה השופט, יופי.
"אתם מוכנים?" שאל
"כן." אמרנו.
"אז… שלוש, שתיים, אחת…"
"אני לא ארחם עליך, אז תן את כולך." אמרה אמיליה.
"צאו!!!" צעק האקריאן.
הקרב מתחיל…