קרִיקט- מרגו (חלק א’)

פרק ראשון
• מרגו •

הרכבת התחתית של לנדון שעטה אל תוך הערפל הקר, מותירה מאחוריה אדים חמים. מרגו ווקר בת השתיים-עשרה נשענה על החלון ונשפה עליו אוויר חם, היא שרטטה את האות M, האות הראשונה בשמה ומחקה את השרטוט בעזרת אצבעה.
"מתי נגיע בדיוק?" נדנדה סברינה לעובדת הסוציאלית: ג'ולייט מורגן, היא הייתה אישה חמורת סבר בעלת פנים זעופות בהבעה תמידית ושיערה מתוח לפקעת הדוקה ואפרפרה.
גברת מורגן טופפה באצבעותיה על המושב של סברינה. "בעוד כמה זמן."
הילדה בת השמונה פצתה את פיה אבל גברת מורגן סתמה את פייה.
"אני בטוחה שגברת ומר קרִיקט ישמחו לארח אתכן בתקופת… המשבר הקשה הזאת… וכך אני מקווה-" היא נעצה מבט זועף במרגו. "לא כמו כל הזוגות הקודמים שאירחו אתכן והתחרטו."
מרגו תלתה ברצפה מבט ארוך עד שהעובדת הסוציאלית תסיט את מבטה ממנה והחליקה את שיערה החום בהיר לאחור, הוא הסתדר כתמיד, מושלם על העורף שלה. הוא היה קצר וקליל, מרגו קצצה ואותו בעצמה בפעם הקודמת בה אירחה אותה ואת אחותה הצעירה משפחת אומנה נוספת.
סברינה הסירה את מעיל הפליז' האדום-בוהק מעליה ומכה באפה הקטן והמנומש. היא קמה ממקומה וניגשה אל תא השירותים הקרוב, הדלת ננעלה מאחוריה.
"תקשיבי לי טוב, מיס ווקר." אמרה גברת מורגן בעצבנות. "אם אשמע ממישהו עוד תלונה אחת, זה יהיה הסוף שלך."
מרגו הנהנה. "אני מבינה גברת מורגן."
סברינה ששבה למקומה, בדיוק כשהרכבת בלמה וג'ולייט מורגן יצאה עם שתי הבנות אל האוויר הקר של אנגלייה.
"מתוקות!" צווחה הרעידה את עמוד השדרה של מרגו. היא הסתובבה לאחור כדי לראות את מקור הצווחה, אישה, המילה היחידה שהייתה מתארת אותה הייתה זקנה, מלאת גוף, בתספורת קארה קצרה צבועה בשחור מטאלי מעורבב בגוונים סגלגלים.
גברת מורגן לחצה את ידה של הזקנה בנימוס. "שלום גברת קרִיקט, שמי גברת מורגן, האחראית על שתי הבנות: סברינה, מרגו, תגידו שלום לגברת קרִיקט."
סברינה נופה בהתלהבות בשעה בה שיערה הבלונדיני הארוך מתנופף בפרעות וצולף בפניה בשל הרוח, בעוד מרגו ממשיכה לבהות ברצפה ולפלוט "היי" בקול קרפדי.
מאחורי גברת קרִיקט עמד גבר גרום כמו ג'ירף, ופלומת יער אפרפרה ועיניים מימיות של כלב. ככל הנראה היה זה אדון קרִיקט, הוא לבש חליפה מהודרת כשמלתה של אשתו והחזיק ספר עבה בידו הימנית. הוא חייך חיוך יבש אל מרגו ותחב את אפו בחזרה בספר.
"גברת קרִיקט, זו מרגו-" היא הצביעה על מרגו. "וזו סברינה."
סברינה נצמדה למותני אחותה וחייכה.
גברת מורגן לחצה את ידה של מרגו. "אני מקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה אראה אותך מיס ווקר, תקווי."

גברת מורגן משכה בידה של סברינה שגררה מאחוריה את מרגו ושתיהן נעמדו לצד הגבר.
"זה אריק, האחראי על האחוזה שלי ושל בעלי, טדי- אחראי משק בית… ושמי גֵ'יין-" היא אמרה לבנות.
אריק הצביע על מכונית שרוטה בצבע תכלת עז משנות השישים; פנס יחיד משניים קדמיים, אחד מפורק: תלוי מסיב אחיד של פלסטיק זול.
"היכנסו," אמרה ג'יין ברוך. היא נדחסה עם גופה הרחב אל תוך המושב הקדמי ואריק נשאר בחוץ לתחוב את המזוודות של הבנות אל תוך תא המטען ולהיכנס בקלות לתא הנהג. מרגו וסברינה התיישבו מאחור.
אריק התניע את המכונית שפלטה קרקור והעלתה עשן מהמנוע. מרגו פלטה נשיפה.
"אנחנו נישרף!"
גברת מורגן צחקה. "לא חמודה. זה קורה כל הזמן לנרקיסה."
הגברת הזקנה קוראת למכונית שלה נרקיסה, אין מוזר יותר מזה, היא תקעה מרפק בצלעותיה של הילדה הבלונדינית שפלטה צעקת כאב רמה- אבל אף אחד לא שם לב.
"היא קראה למכונית בשם!" לחשה באוזנה של סברינה.
סברינה משכה בכתפייה. "אני חושבת שזה חמוד."
מרגו פשוט הזעיפה פנים ונשענה על החלון, בתקווה של יתפורר והיא תיפול החוצה.