קצה זיכרון

השמיים הסגולים האירו את פניה בשלל צבעים. היא טבלה את רגליה במים. גחליליות ריחפו סביבה בלי הפסקה, מתנגשות בה בכוונה, מושכות את תשומת ליבה וגורמות לה לצחוק.
"היית מאמינה שאת יכולה ליצור דבר כזה?" קולו של ריינו נשמע מבין העצים.
"לא, אבל אמא שלך האמינה. מסתבר שאיכשהו אני כן הצלחתי. אולי אלה בכלל אמא שלי או אבא שלי שיצרו את המקום הזה…" קולה השתתק. צל קל העיב על פניה ורוח חמה ליטפה את כתפיה.
"שאלת את הזקן? את יודעת שיכול להיות שהוא מכיר אותם, לכל הפחות הוא יכול לאתר מי הם היו…" היא ראתה את פניו מציצות מבין השיחים הגבוהים שהקיפו אותם מכל עבר. "אני יודעת. חשבתי לשאול אותו, פשוט מעולם לא מצאתי את הזמן לכך. כך או כך אחד מהם חייב להיות עורב, אחרת אין סיכוי שהיו לי את הכוחות שיש לי." כנפיה השחורות כיסו את צידי גופה, מכסות אותה ומסתירות אותה למחצה, ממש כאילו היא גולם.
"זה בטח נורא, לחיות באי ידיעה מי הם ההורים שלך, או איך הם נראים או מה הם אהבו לעשות…" הוא נעמד במקומו. "אני מצטער. דיברתי יותר מידי." הוא ישב על קצה הסלעים שקרובים למפל, ממש מולה, רק בצידו השני של האגם. הוא רצה להיות קרוב אליה, כל כך קרוב, אך אחרי מה שהיא עברה, הוא מתחיל להסס בכל צעד וצעד שהוא עושה, וזה רק מרחיק אותה עוד יותר ממנו.
"אתה יודע שלעולם לא נוכל לחזור לזה. אני לעולם לא אזכור אותך כמו שהיית." קולה נשמע שבור, כאילו רק המחשבה על המילים שורפת את גרונה. "אני מנסה, בכל יום עוד זיכרון אחד מגיע, אבל הפנים שלך לעולם לא מופיעות בו. אני מצטערת. אני יודעת שזה לא בדיוק מה שציפית לו כשהחלטת שאתה הולך להציל אותי."
הוא היה שקט. הוא לא יכל לומר לה את האמת, שהוא באמת לא ציפה לכך, שהוא חשב שאם היא תראה אותו היא תזהה אותו ישר. זה יהיה אנוכי מצידו להאשים אותה בכך ששכחה אותו.
"אני יודע. אני מבין."
האור האחרון נעלם. השדה זרח מרוב אורות ירוקים וצהובים.
"אנחנו תמיד יכולים להתחיל מחדש. זה שהיינו קצת רחוקים בזמן האחרון לא אומר שאני לא אוהבת אותך עדיין, אתה יודע את זה נכון? אני צריכה לדעת שאתה יודע." היא היתה מעט תקיפה, אך לא היה לה אכפת. החומר הזה שהם הזריקו לה… הוא שינה אותה לגמרי. הוא דיכא בה את הרגש לאהוב, למרות שהיא עדיין מרגישה אותו לפעמים פועם בה בגלים.
היא יכלה לראות אותו מחייך לעברה. עיניו שחורות ומבריקות. עיני עורב.
'את לעולם לא תוכלי להתחמק ממני, גם אם תרצי. את תמיד תהיי העורבת שלי, ואני תמיד אמצא אותך, לא משנה לאן תלכי.' היא הרגישה את מילותיו, את המילים שאמר ללא קול. הן נכנסו לתוכה, מהדהדות, מנסות שלא להיעלם. מנסות להזכיר לה מזה רגש.
"אני לא הולכת לשום מקום, ריינו. כאן הכל התחיל, וכאן הכל גם יסתיים."