קצה העולם – פרק 1 – תן לי הזדמנות
*קראק!* "יפה" *קראק* "מצוין!" *קרוק* "טוב, מספיק עם האימונים להיום. נראה לי שאתה כבר שולט בחרבות. בהמשך תלמד לשלוט בנבוטים" אדם גבוה וחסון, זהוב שיער ועיניים כחולות כמי הים, צפה בנער מכה עמוד גבוה ועבה העשוי מעץ.
"טוב. אני לא מבינה כל כך בנשקים כאלה, אבל מה לגבי יכולות האלמנטים שלו?" אישה גבוה עם שיער שחור אסוף בעזרת חוט עבה ואדום ובעלת עיניים חומות כאדמה, דיברה אל האיש.
"כן. אבל בלתי אפשרי ללמד אותו אלמנטים חדשים. זה כאילו יש איזה שהי חומה שמונעת מיכולות קסם חדשות להיכנס לתוכו. האלמנט היחידי שהוא יודע הוא אדמה"
"זה עדיין משהו… לא?. זה קצת מאוחר, צריך ללכת הביתה. אני אכין אוכל" האישה אמרה.
זה עולם מיוחד בו יש אבירים, קוסמים, גנבים, מפלצות, והמון דברים לא צפויים שהבורא יצר.
באחד מן הימים כמעט השתלט עם העולם רובוטון, חצי רובוט וחי אדם, אשר רצה את העולם לעצמו.
שלושה אמיצים הצליחו לעצור בעדו, הארה – שולף החרבות, הומלס – איש האקדחים וניי – רוח הטבע המהלכת.
אחרי קרב ארוך שכמעט הביא להפסד, ניצחו שלושת האמיצים, והשיבו את השלום לעולם.
אך העולם היה הרוס, חלקו היה צלקת נוראה.
הארה המשיך את חייב יחד עם ניי. והומלס יצא ל"מלחמת הדם השורף". הומלס לא חזר, ואנשים התחילו לדאוג, ואחרי כמה שנים הגיעו למסקנה שהוא הלך לעולמו.
כמה ימים אחרי המלחמה הארה וניי הביאו לעולם ילד. מייג'ה.
ומאז לא היו שום דאגות לאף אדם בעולם.
לבינתיים…
"איך היה בבית הספר, בן?" הארה שאל בזמן שהוא מרים כף מלאה במרק חם.
"האה… שום דבר מיוחד… היום למ–" מייג'ה נקטע על ידי אביו.
"למדתם על ההרפתקה הראשונה שלי?" הארה שאל בהתרגשות ובקוצר סבלנות לתשובה.
"כן. מזמן. אתה אספת את הצבא שלך, לקחתם ספינה, הפלגתם שנה שלמה כדי למצוא את סוף העולם ואז נכשלתם כמה רגעים לפני שמצאתם את הסוף" מייג'ה סיפר את הסיפור בבוז תוך כדי הסתכלות לקערה המלאה במרק.
"כן… בדיוק" הארה לא התלהב.
"מה היה שם בדיוק, שגרם לכם להיכשל?" מייג'ה שאל בסקרנות.
"א-אני לא בדיוק זוכר…" הארה שפשף את העורף שלו.
"אולי פרופסור יודע" ניי נכנסה לחדר האוכל עם קערת המרק בידה, והתיישבה לאכול.
"כן! אני בטוח שפרופסור יודע!" מייג'ה קם מהמקום, ורץ לכיוון הדלת.
מייג'ה היה בדרך לבית דמוי מפעל קטן הממוקם באזור די בולט לחברה.
"פרופסור? אתה פה?" מייג'ה אמר בזמן שהוא פתח את הדלת.
"כן, כן. רק שנייה ידידי. אני רק צריך ל… זהו!" קול די מצחיק ומהיר נשמע מהמדרגות שהובילו לקומה העליונה.
כן, מייג'ה, ידידי, איך אני יכול לעזור לך?" איז נמוך מעט עם שיער שחור מסודר וחלוק לבן הלך בצורה מצחיקה לכיוון מייג'ה.
"על מה עבדת שם?"
"הא! אני עבדתי על…! תיקון ה… טוסטר שלי. תקשיב, בזמן האחרון הוא פולט כמו מין—" פרופסור דיבר בהתלהבות ועצר כאשר מייג'ה קטע אותו.
"אני לא בטוח שאני רוצה לדעת… באתי הנה כדי לשאול אותך שאלה, שמעתי על ההרפתקה הראשונה של אבא שלי ורציתי לדע–" מייג'ה נקטע כאשר פרופסור הסתכל עליו כאילו היה יצור שבחיים לא ראה.
"אם אתה שואל אותי עם ההרפתקאות של אבא שלך, אז לא תודה. אני לא יודע בכלל מה קרה במעשים של אביך" פרופסור דיבר בטון תוקפני מעט כשהוא משליך את ידיו קדימה. "אז בקיצור, תמיד יצא לי מהטוסטר כמו מין–" פרופסור עצר כאשר הוא ראה שמייג'ה יצא מביתו. "וואו… מה שסיפרתי לו בטח ממש הלהיב אותו שהוא הולך לספר לכול העיר! אני חייב גם לתקן את מכונת הקפה… גם שם יש חומר חום מוצק שמריח כמו… הו לא… אני אמרתי מיליון פעמים לשכנים שלי לא להכניס את החיות שלהם לבית שלי!"
"אמא, אבא? ע-על מה אתם מדברים…?" מייג'ה תפס את הוריו מדברים בלחץ.
"טוב, אמ… א-אנחנו דיברנו על… אה… אבנים…?" הארה מלמל בלחץ. "אה… אין מה להסתיר… אנחנו עוד לא הסברנו לך את זה… אבל בעוד שלושה ימים אתה תהיה אחד מן החיילים במלחמה הקרובה. אז… אני ואימך דיי דואגים, אז אנחנו מנסים להוציא אותך מן המלחמה" הארה מתחרט על כך שהוא אמר דברים אלה, דיי חושש מתגובתו של בנו.
"אני רוצה להיכנס למלחמה! אני נועדתי לזה! בשביל מה היו כל האימונים האלה?" מייג'ה דיבר בקול רם וכמעט צרח. "אני הולך לחדר שלי…!" מייג'ה הלך עצבני ומבואס לחדרו שם הוא הסתגר במשך כל הלילה.
"האה…! לא יכול להילחם. זו בדיחה! אני יכול להילחם כמו גדול! אז מה אם אני יודע להשתמש רק בחרבות, ואז מה אם אני מכיר רק את אלמנת האדמה? אני עדיין טוב יותר משאנשים חושבים! גם ככה המלחמה הזאת קטנה עליי!" מייג'ה ממלמל לעצמו כשהוא שוכב במיתתו. ולפתע התרומם למצב ישיבה ועלה במוחו משהו. "נכון. המלחמה הזאת באמת קטנה עליי…! אני אעשה דבר גדול! את הדבר שאף אחד לא הצליח לעשות מאז יצירת העולם הזה. משהו שאפילו אבא שלי לא הצליח לעשות…!"
לילה. קשה ליראות בחושך שכזה. כל האורות כבויים. שקט. יוכלו לשמוע רק את קול גלי הים באזור הנמל. היו שם סירות קטנות וספינות ענקיות. מגדל-אור שהאיר כל פעם אזורים אחרים בים ואז בעיר.
אך פתאום נשמעו צלילי הליכה מאוד שקטים. הם עברו ליד לספריה הנעולה. לפתע נעצרו צלילי ההליכה. אחרי דקות ספורות נשמעו שוב צלילי ההליכה השקטים. אחר כך הצלילים הפסיקו ליד הנפחייה. משם הם המשיכו היישר אל הנמל. ומשם הפסיקו שלילי ההליכה.
"בוא ניראה מה יש לי כאן… מצפן, מפה, שני חרבות ומעט אוכל ומים. וכמובן סירה מעץ שאיתה אני אפלס את דרכי, לסוף העולם."
מייג'ה לא יודע מה יחכה לו.
בדרך יתקל במדבר מחניק, ג'ונגל ערמומי, קרחונים מקפיאים, ים קטלני, מפעלים מוזרים ואין ספור סכנות.
בורא העולם יצר את אזורים אלה לטיפוח עולמו.
אך חלק מן האנשים החליטו שהם השולטים, והם כבשו את פלאי הטבע שיצר הבורא.
כרגע מייג'ה מפלס את דרכו אל הלא נודע.
מקום שאף אדם בחיים לא היה בו.
מקום שהוא אגדה.
אגדה אמיתית.
סוף העולם.
תגובות (0)