קפה מורעל -פרק א'-

"איפה אני?" שאלתי ברגע שההכרה הכתה בי כברק ועיניי נפקחו לרווחה.
"אתה בסנקט פטרבורג." השיב אדם ענקי ובעל קול עמוק וקודר. בנימתו היה שמץ קלוש של ציניות.
"באמת?" שאלתי.
"נראה לך?!" אמר.
"אני אמור לשאול את השאלות כאן אז סתום עד שאני אגיד לך לדבר!" מיהר להוסיף.
"שם?" שאל.
"אלכסנדר סייפוביץ'!" השבתי.
"הדבר שאתה הכי אוהב?"
"מספרים ראשוניים שספרת היחידות שלהם אינה אחד." השבתי במהירות, כמו בשעשועון של שני אנשים, שהראשון שעונה נכון מגדיל את סיכויו לזכות בפרס הנחשק.
"מקצוע אהוב?" שאל.
"לשון." השבתי.
"שם החתול הראשון שלך?"
"ספרקס!" קפצתי ואמרתי. כנראה זהו אינסטינקט או רפלקס שפועל על גופי ברגע שמזכירים את ספרקס בצורה כלשהי.
"בסדר, אתה באמת מי שאנחנו צריכים. אתה יכול לצאת. זו הדלת החמישית שמאלה." אמר. קמתי מכיסאי ופסעתי לכיוון דלת היציאה. היא הייתה עשויה עץ מעורב בפלדת אל-חלד, שילוב שנראה מוזר מאוד בעיניי. הורדתי את הידית, הזזתי את הדלת ויצאתי מן הפתח שנוצר כתוצאה מהפתיחה.
"מה לעזאזל?" אמרתי בפליאה ובהתפעלות. המראה נראה כל כך מוזר ביחס לבקתה האפלולית; שדה ירוק ומואר שבמרכזו בית שחור ועגמומי. התבוננתי בשמיי הקיץ התכולים. רק ענן אחד נראה, בכיוון צפון, בצורת חץ. הסתובבתי ומאחוריי עמדה השמש. פניתי ימינה ושם היה שדה חיטה ענקי, ובשמאל הייתה טירת אבן גדולת ממדים שגובההּ מגיע עד לגובה ענן החץ בערך. התקדמתי לעברה של הטירה. המרחק אמנם נראה ארוך; אך הצלחתי להגיע בפחות משבע דקות. שער עץ מפלצתי מעוטר בשדונים ניצב מולי. הייתי עושה את כל מה שאדם אחר היה עושה: דופק על השער. לאחר דקה או שתיים השער נפתח בחריקה אדירה ואיש נמוך קומה בירך אותי לשלום.
"ברוך הבא לממלכה שלנו, אלכסנדר." אמר. הופתעתי מעט מן העובדה שהוא ידע את שמי אך זה היה פחות מטריד מהענק שהתערב בכל הפרטים האישיים שלי. עליתי עשר מדרגות ונכנסתי לתוך חדר ענק. מולי ניצב שולחן בגודל של חמישים מטרים לכל הפחות, על הקירות נתלו גרזנים, חרבות וחניתות, ומאחורי השולחן עמד כס זהוב שעליו ישב איש נמוך קומה, בערך בגובה של זה שפתח את השער. לרגע חשבתי שהוא זה שפתח את השער, אך הם היו שונים לחלוטין. סביב השולחן ישבו כמות של כמאתיים אנשים נמוכים, כולם לא נוגעים במזלגות ובסכינים שלהם. לרגע הסמקתי מכך שכנראה איחרתי לאירוע, אך לאחר כמה רגעים שמתי לב שתשומת לבם נתונה לדבר אחר לגמרי. הם הסתכלו על יצור מוזר מאוד. אוזניו היו שניי משולשים מוארכים, פרוותו הייתה אפורה ועל גבו היה כתם כתום שנראה כמו משולש שבתוכו עובר קו. ניביו היו חשופים, פרוותו סמרה ועיניו הזהובות נצצו מרוב זעם. הוא התכוון לזנק על האיש שישב על כס הזהב.
"מה זה?" שאלתי. היצור הסתובב בקפיצה והפנה את פניו כלפיי.
"תיפטרו ממנו!" צרח איש אחד. התקרבתי את היצור וכל הסועדים החלו ללחוש זה לזה בפחד. צעדתי בעדינות צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, עד שמותניי נתקעו בשולחן. הושטתי את ידי באטיות והעברתי אותה על גבו של היצור. חשבתי שבעוד רגע הוא ינתק את כף ידי מגופי אך הצלחתי ללטפו לפני שהספיק לעשות זאת. הוא התיישב בנחת והתמסר לליטופיי. כשהפסקתי ללטפו הוא שרק שריקה חלושה וקפץ על כתפי. כמעט וקרסתי תחת משקלו, אך באורח פלא משקלו הכביד על כתפי פחות ופחות עם כל שנייה שעברה. הוא חיכך את ראשו השעיר בלחיי בעדינות וברוגע. כל הסועדים החלו למחוא מחיאות כפיים סוערות. הסמקתי.
"אז מה זה?" שאלתי אותם.
"ליית'ור זהוב עין." השיבו פה אחד.
"ליית'ור זהוב עין? נחמד, נחמד…" סיננתי לעצמי.
"כעת הליית'ור הזה נאמן לך, מה תרצה לעשות אתו?" שאל האיש שישב על הכס הזהוב.
"הייתי רוצה קודם כל להעניק לו נקניקיה." אמרתי. כל הסועדים הריו גבה ושבו ללחוש זה לזה.
"סליחה, אדוני, מה זו נקניקיה? לא שמעתי מילה כזו בחיי, האם יודע אתה מה פירושה?" שאל. הבנתי ברגע הזה שהם צמחוניים. כל המקום שאני נמצא בו.
"שיט!" סיננתי. היצור שלי התבונן בפרי אדמדם-צהבהב במבט ממושך.
"אני באתי ממקום רחוק מאוד, שם לדבר הזה קוראים נקניקיה." שיקרתי בלית ברירה. הרמתי את הפרי שהיצור שלי התבונן בו זמן רב. קלטתי אצלו שמץ של שמחה.
"הממ… מעניין מאוד. לא מזמן בא לכאן יצור אחד בן מינך שאמר את המילה 'כספת'. האם תוכל לבאר לי אותה?" שאל. נרתעתי מכך שקרא לי יצור. ובכן, כנראה האנשים הנמוכים האלו לא ממש אנשים…
"כספת זו קופסא נעולה ששמים בתוכה דברים. לרוב נועלים אותה בעזרת מנעול או באמצעות מספר ספרות." השבתי.
"למה משמשת, אה, ה'כספת' הזו?" שאל. התחלתי להשתגע מולו. הייתי צריך להסביר לאדם כה חשוב מילים כה פשוטות שאפילו כסיל גמור יודע אותן.
"שמים בתוכה דברים חשובים, ובעת הצורך אתה יכול לפתוח אותה עם הספרות או עם המפתח כדי להוציא משם את מה שאתה צריך. היא קיימת כדי שאנשים אחרים לא ייקחו את הדברים ההם."
"אנשים? מה הם אנשים? ומה הדבר ההוא שהם צריכים?" שאל. הייתי על סף התמוטטות/צחוק בקול רם כל-כך שכל העולם, אחותו, חמותו ואשתו ישמעו את הצחוק.
"אני איש. אנשים הם יצורים גבוהים שהולכים על שתיים ומדברים בשפת בני האנוש. בהתחלה בני האנוש נולדים קטנים מאוד, הם גדלים, ולאחר זמן רב הם מתים, זאת אומרת, הם מפסיקים לחיות. הדבר הכל-כך חשוב שדיברנו עליו הוא כסף. כסף. זה דסקיות קטנות או ניירות שנותנים בני האנוש כדי לקבל דברים מאנשים אחרים שדורשים את הכסף בשביל מה שיש להם." ניסיתי להסביר ברוגע ובשפה הכי פשוטה.
"ובכן, שפה מעניינת יש לכם, האנשים." אמר.
"בקשר לכסף ההוא, מדוע הם משתמשים בו? הרי אצלנו אם אנו זקוקים למשהו אפשר לבקש מחבר את הדבר ההוא, וכשהוא זקוק למשהו אחר אנו נותנים לו גם!" אמר אחר.
"רגע, סטופ. עכשיו תורי לשאול. מה אתם?" שאלתי.
"אנו שדונים!" השיבו פה אחד. קרסתי. נפלתי על הקרקע מרוב תדהמה ואיבדתי את הכרתי.

_______________________המשך יבוא!______________________________