קסם אפל- פרק 2

האור חדר דרך הווילונות המושטים בקרוואן הקטן של לוס והעיר אותה. ברגע שפקחה את עיניה פלטה זעקת בהלה קטנה למראה ג'ונתן הקשור לכיסא. היא מיהרה לכסות על פיה בידיה כשנזכרה מיהו הנער שנמצא איתה בקרוואן. למרות שלא היה בהרבה להיזכר. היא לא ידעה עליו כלום.
היא קמה ממיטתה והחטיפה מבט לעבר קיר הקרוואן השחוק שמעל מיטתה שעליו סימנה בחריטות קווים שסימלו ימים, וקו המוחק אותם כשהגיעה לקו הארבעה עשר. קו זה סימל את יום המעבר. אתמול היא חרטה במבנה האחרון את קו ארבעה עשר. היום היא צריכה לחרוט את הקו המוחק. יום המעבר.
היא שנאה את יום המעבר. היא אמנם תיעבה את עבודתה המשפילה, אך יום המעבר היה הרבה יותר מתועב בעיניה. יום המעבר הוא היום שבו היריד עובר עיר. והיום שבו מר שוסטר שולח אותה לגבות כסף מהאנשים שלו. מר שוסטר ניהל עסק מלוכלך, ולוס העדיפה להשאר כמה שיותר רחוק מהדבר הזה. היא ידעה שג'ונתן קשור איכשהו למה שהוא עושה, אך לא היה מושג באיזה דרך.
בדרך כלל מר שוסטר גם לא היה מערב אותה בעסקים שלו, והיא בסך הכל הייתה המגנט קהל למופע שלו, אבל ביום המעבר היא נשלחה לאנשים נוראיים בסמטות נוראיות שהביטו בה במבטים משפילים והביאו לה דברים שונים. פעם אחת היא נאלצה להביא למר שוסטר שלוש שקיות ענקיות, כבדות כמו בטון. ובפעם אחרת ארגז כבד, שאחרי זה גילתה כי היה מלא בכסף. מר שוסטר נהג להזהיר אותה שאם המשטרה תתפוס אותה, היא תשלם. בדרך כלל כשאמר זאת היה לו מבט מטורף בעיניים וחיוך סדיסטי שמרוח על פניו. היא מעולם לא נתפסה.
לוס נרעדה מהמחשבות של מה שמצפה לה היום, ואז החלה להתלבש. היא לבשה ג'ינס ארוך, משופשף ודהוי וחגורה כהה שלא נצמדה אל מותניה הזעירות ושאליה דחפה אקדח שחור בעדינות, חולצה עם שרוולים ארוכים בצבע לבן דהוי שהגיעה לה עד מעט אחרי החזה, ואז החלה להתעסק בשיערה השחור העבה.
"צריכה עזרה שם?" גיחך ג'ונתן והקפיץ אותה בבהלה. היא הסתובבה אליו, עיניה הירוקות הבורקות הסתכלו עליו בעיון והוא נשבע שיכל לזהות חיוך קטן המסתמן בזווית פיה. ואז נשמעה קריאה מבחוץ והחזירה מיד את פניה למצב הקפוא שלהן. מחוץ לקרוואן החלו להשמע רעשים כשאנשים החלו לקפל את דוכניהם ולהכניס הכל לקרוואנים. היא התייאשה מהשיער שלה והניחה לו להתפזר בחן על עורפה כשהחלה לקשור את המגפיים השחורים שלה ששרוכיהם הגיעו כמעט עד ברכיה. היא נעמדה כשסיימה ויצאה מהקרוואן, משאירה את ג'ונתן נעול מאחוריה.
"בוקר טוב לך, יפתי." בירך אותה מר שוסטר כשראה אותה יוצאת מהקרוואן. הוא עמד בחוץ וסידר את האוהל שבו התקיים המופע שלו.
לוס הייתה חסרת סבלנות, "מה ההוראות?"
מר שוסטר חייך באי נעימות ונתן לה מכתב סגור שהיה בכיסו.
"אנחנו עומדים לבקש כופר עבור אדון אציל שנמצא בחדרך," אמר מר שוסטר ועיניו נצצו ברשעות. לוס התחלחלה מאיך שהשתמש בכינוי 'אנחנו', כאילו גם היא חלק מהבקשה לכופר עבור הבחור היפהיפה הזה שבקרוואן שלה.
"לאן אני צריכה ללכת?" היא שאלה כשההלם חלף והיא הרימה את עיניה מהמכתב שבידה. חיוך התפשט על פניו של מר שוסטר.
"זאת הילדה שלי. לא מסרבת לעזור לאבא שלה בחיים." כאילו יש לה ברירה. צמרמורת עברה בגבה כשהוא אמר את המילה אבא. מר שוסטר לא היה אביה בשום מובן של המילה.
"ההוראות כתובות בפתק הזה." הניח בידה פתק נוסף. "תחזרי לפני שקיעת השמש, עד אז כבר הכל יהיה מאורגן. אל תשלפי את האקדח אלא אם כן זה יהיה נחוץ, ותזכרי, אם המשטרה תתפוס אותך," הוא עשה פאוזה דרמטית במשפט והחיוך הסדיסטי שלו התפשט על פניו, "את תשלמי."
לוס עזבה במהרה את היריד המפורק והחלה לצעוד לכיוון הכתובת שבפתק שלה. השאלות לא הפסיקו לטרוד את מחשבתה. מי הוא ג'ונתן? למה שמישהו ייתן כופר בעדו? האקדח שבחגורתה צרב את עורה כל פעם שהצעידה שלה גרמה לו להצמד אליה. היא השתמשה בו רק פעם אחת, לפני חצי שנה, אך עדיין היא רק פצעה. איימה בעזרתו, אבל לא הרגה. מר שוסטר נתן לה אותו לפני שנתיים, כשהחליט שהיא בוגרת מספיק בשביל השליחויות שלו. לפניה היה בחור שמר שוסטר קרא לו מיילו. מיילו היה חבר של לוס, וגדול ממנה בכחמש שנים. לוס הבינה שמיילו היה חייב כסף למר שוסטר והוא עובד אצלו כדי לענות על החוב. ברגע שלוס גדלה מספיק כדי להבין מה באמת קורה בין מר שוסטר למיילו ולשאר האנשים איתם עבד, מר שוסטר רצח את מיילו. לנגד עיניה.
בהתחלה חשבה לוס שהשליחות יכולה להיות המפתח שלה לבריחה, אבל ברגע שברחה פעם אחת, מצא אותה מר שוסטר כבערךך שעה אחר כך, ואז הוא עשה לה את הצלקת המכוערת שלרוחב בטנה בתחתונה, הצלקת שעליה מגינה החגורה הכהה שלה.
מחשבותיה נדמו ברגע שהגיעה למקום. זה היה בית, אם לא אחוזה, גדול ומפואר כמו שלא ראתה בימי חייה. בכניסה היה שער עשוי זהב שגובהו היה כפול משלה, ודרכו היא ראתה מדשאות מטופחות עם שיחים בצורות, שביל לבן עם אבנים בצדדיו שהוביל לדלת עץ עצומה ונאה עם ידית מגולפת. לוס פתחה את השער בזהירות והלכה לאורך השביל, מביטה המומה בגן הירוק שסביבה. היא קלטה בהמשך המדשאה בריכת שחייה מרובעת שמימיה עמדו כחולים ודוממים. היה חם בחוץ והיא כל כך רצתה לעזוב הכל ופשוט לקפוץ פנימה. היא הגיעה לדלת הענקית ומחשבותיה חזרו להיות מפוקסות במשימה. היא שלחה יד מהוססת לעבר האקדח, ומגעו תחת חגורתה הרגיע אותה. היא דפקה על הדלת.