קלריסה – פרק 7

אני מתעוררת בהפתעה. עכשיו, כנראה, קצת אחרי אמצע הלילה, ואתמול, נרדמתי על השטיח בחדר שלי.
אני מתרוממת לאיטי ופוקקת עצמות, השיער הלבן שלי פרוע וסבוך… מתילדה עומדת לתת לי את ההרצאה של החיים…
אני זוכרת שנרדמתי באמצע תערובת של התקף ייאוש ועצבים, אבל… מה גרם לזה?
אני סורקת את החדר ורואה מולי את הספר. אה, כן. זה.
וילון מכסה את חלונות חדרי ומסתיר את השמים זרועי הכוכבים. היום אני צריכה להשתתף בנשף מיוחד שאימי החליטה לערוך וג'ון מוזמן גם הוא.
אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה… אני כבר כל כך רוצה לראות אותו ולתחקר אותו לגבי הספר! אבל… אולי הוא לא יודע על זה?
אוף! למה הכל כל כך מבלבל?!
אני חוזרת ומסתכלת שוב על כריכת הספר. "מי יקרא לספר שלו "דיתע, הווה, רבע"?!" אני שואלת את עצמי.
אני הופכת את הספר, בתקווה לראות את שם הסופר או הסופרת על גבו, אך מתאכזבת. מאוד. על גב הספר לא כתוב דבר… בכלל, לא כתוב דבר על הכריכה מלבד הכותרת.
אני מפהקת ועוברת למלאכת שיעורי הבית. מזל שיש היום נשף! אני אהיה חייבת להגיע ולהפסיד לימודים! (ואמא שלי בחיים, אבל בחיים, לא תאפשר לי להפסיד דברים מהסוג הזה!) אני רק מקווה שג'ון יגיע, הרי הוריו הם אצילים יחסית חדשים, ומצד אחד, הם יהיו חייבים לכבד את המעמד ולהגיע, ומצד שני, הם לא רוצים ליצור רושם שהם מזלזלים בלימודים של בנם… במיוחד עם ממוצע הציונים של ג'ון…
אני משפשפת את עיני ומביאה נר באורך של זרת, שמרוב העייפות שתקפה אותי, שכחתי לכבות, ומניחה אותו לצד מגילה עשויה מקלף.
"השאלה הראשונה בתחום הנימוסים וההליכות, 'מדוע צריך ללכת בגב זקוף?'. פחח! שאלה של גן…" אני ממלמלת לעצמי ומפהקת שוב. יש לי עוד הרבה מה להשלים.
***
קרני אור מתחילות לחדור את כיסוי הבד של הוילונות, ואני הספקתי בערך שלושה רבעים מהשיעורים.
"קלריסה!" אני שומעת את קולה הנרגז של מתילדה מפתח החדר. "תסתכלי על עצמך! כולך מטונפת ומלוכלכת! את נשארת ערה כל הלילה כדי לסיים את השיעורים האלה?"
"טוב… לא כל הלילה…" אני ממלמלת ומתרוממת מהריצפה מכוסת השטיח שבחדרי. הנר לצידי נכבה לפני משהו כמו רבע שעה, אבל האור שחדר מהחלונות שימש לי כמקור אור מספק.
"אני אקרא לשאר העוזרות, והן יביאו לך את השימלה." היא אומרת וממהרת לצאת מהחדר. למען האמת, ציפיתי שייקח לה קצת יותר זמן לגייס את העוזרות ולמצוא את השמלה, אבל זה הרגיש כאילו הן חיקו כמה מטרים מהדלת כשהשמלה בידיהן.
לא עבר זמן רב עד שמצאתי את עצמי לבושה בשמלה מגונדרת בעלת מלמלה ושרוולים נפוחים כשעוזרות מסדרות אותם ומתילדה מסרקת את שערי הארוך.
"קלרה," נאנחת מתילדה. "מה קורה? את מתנהגת ממש מוזר לאחרונה…"
"למה את חושבת?" אני תוהה ומפחדת שאני עד כדי כך שקופה.
"אני לא עיוורת. אני רואה דברים. לא סיפרת לי על הבוחן, לא דיברת על השיחה עם המכשף למרות ששמעתי אותה, את עוררת מהומה בספרייה. מה קורה? ספרי לי, אני פה," היא אומרת, אבל מבטי מתעוות בגלל פרט מסוים אחד.
"איך שמעת את השיחה עם המכשף?" אני שואלת.
מתילדה צוחקת מעט ואומרת, "לאחר בערך כדקה, עליתי בעקבותייך. אבל לא נאלצתי לעבור את מחצית הדרך כדי לשמוע את כל השיחה שלך ושל סבא שלך בזכות ההד."
ממתי מותר למתילדה להאזין לשיחות שלי?
"אל תדאגי," היא אומרת כשהיא רואה את המבט ההמום והקפוא על פניי. "הורייך נתנו לי את האפשרות להאזין לשיחות שלך למען בטחונך. ובכל מקרה, לגבי כל דבר, את יכולה להעזר בי."
קולה השקט נשמע לי כמו צעקה. היא יודעת.