קלריסה – פרק 3

אני מתקדמת יחד עם מתילדה בגב זקוף. למרות הסקרנות שצפה בתוכי, אני שומרת על הבעת פנים חתומה. תמיד לימדו אותנו, הבנות, לצעוד בגב זקוף ובראש מורם – תמיד. כמובן שאני לא נגד זה, ממש לא. ככה בנות אמורות להתנהג, וככה הן גם יתנהגו בכל זמן שהוא.
"לאן אנחנו הולכים?" שואלת מתילדה.
"אל המכשף הגדול, כבר אמרתי לכן." חוזר האביר.
"כן. אבל איפה?"
אני שומרת על ראש מורם ואוזניים קשובות. עם הזמן למדתי שהשיטה הכי טובה להשיג מידע היא להעמיד פנים שאני לא מעוניינת במידע הזה, לכן אני משחקת עם חוט פרום בשרוול השמלה שלי.
"במעלה המדרגות," הוא מצביע אל עבר גרם מדרגות לולייני ונעמד, דומם, במקומו. "מכאן, על הנסיכה להמשיך לבדה."
מתילדה פוערת את פיה בתדהמה, "זה לא עומד לקרות! ממש ממש לא!" היא מוחה נחרצות. "לא ייתכן! הוד מעלתם ציוו עליי להתלוות אל הנסיכה קלריסה לאן שלא תלך!"
"פקודה היא פקודה." פוסק האביר. "ואני קיבלתי פקודה."
"ממי?" השמרטפית שלי כנראה ממש דואגת לי, עד כדי כך שהיא מוכנה לנהל את השיחה הזו.
"זה לא משנה," אני אומרת. אין לי כל כוונה לבזבז את זמנה היקר של מתילדה, ואת זמנו של השליח. "אני אלך, אם יקרה משהו, אז אקרא לך…"
"את לא כל כך טובה בזה," היא מרימה גבה ואני נאנחת.
"אני מבטיחה." אני שומעת אותי אומרת, "מילה של נסיכה."
אני מתקדמת אל עבר גרם המדרגות מאבן, נראה שלא ניקו כאן שנים. קול צעדיי יוצר הד ואני משתדלת להתקדם מהר ולא להביט בקורי העכביש המכסים את הקירות.
כאשר אני סוף סוף מגיעה אל סוף גרם המדרגות, ניצבת מולי דלת עץ גדולה ורעועה.
אני דופקת על הדלת, ושומעת קול צרוד. "יבוא!"
כשאני פותחת את הדלת היא חורקת. בהחלט אף אחד לא ניקה את המקום הזה שנים, בהחלט. "סליחה, אתה קראת לי?" אני שואלת בחשש, ועדיין לא בטוחה את מי אני שואלת.
מולי ניצבת כורסא שעליה יושב, ככל הנראה, המכשף הגדול או מי שזה לא יהיה. הבעיה היחידה היא שהכורסא לא מופנית אליי ואין כל דרך מנומסת לראות מי יושב עליה.
"רק אם את הנסיכה קלריסה," הוא אומר, מתרומם ופונה לעברי. פניו עטורים קמטים עמוקים, והשיער שצומח על קרקפתו הוא שיער שיבה בלבד. בנוסף, זקן ארוך ולבן מעטר את סנטרו והוא לובש חלוק כחול. הוא ממש דומה לתמונות שראיתי באלבומים, לתמונות של…
"סבא?" אני שואלת. האם זה באמת סבא? עכשיו אני מרגישה כל כך רע שלא ביקרתי אותו במשך זמן רב כל כך…
"קלרה, יקירתי!" הוא קורא לעברי. "איך את מרגישה?"
"ב-בסדר," אני מחייכת. אני מודה, לא ציפיתי לזה.