קלריסה – פרק 16

"תתחילו," אני נושמת עמוק ועוצמת את עיניי.
"הקסם הזה יזכיר לך קצת דברים… אז תהיי מוכנה לפלאשבקים." אומר סבי, ואני לא מבינה מה משמעות המילה האחרונה. "תעשה את זה," הוא פוקד על ג'ון המהסס.
"כרצונך," הוא אומר ובעודי פוקחת עין אחת כדי לראות מה מעקב אותם כל כך, הוא מביט אליי במבט מתחנן.
הדבר הראשון שאני מרגישה לאחר שאני עוצמת את עיניי שוב, הוא ריח… אני מריחה ריח מוזר ממש… כאילו הדבר הכי מתוק בעולם ממש מתחת לאף שלי, ותאמינו לי שזה מבחיל.
ואז, אני רואה את עצמי בעיניי רוחי – הפעם הראשונה שהוזמנתי לנשף עם הוריי ובאמת הרשו לי לבוא; לבשתי שמלה נפוחה לבנה המעוטרת בתחרה, צמידים ושרשראות מזהב ויהלומים עיטרו את ידיי, שיערי הלבן היה אסוף בתסרוקת מושקעת מדי, ובעיניי היה מבט מתוח.
"בואי, קדימה," אני שומעת את מתילדה אומרת לי בטון מזרז.
אני נושמת עמוק ויוצאת מפתח חדרי אל עבר הכרכרה…
ווש!
אני רואה את הפעם הראשונה שאימי עצרה לי למדוד את הכתר שלה, הייתי ילדה קטנה והוא היה גדול עליי ברמה שהוא התאים לי כשרשרת.
לאחר מכן, היא הביאה לי סוג של סיכת כתר משובצת יהלומים ואמרה לי לשים אותה בכל נשף. (כמובן שלא שמתי את הסיכה בכל נשף).
ווש!
אני רואה מפלצות אוכלות אדם… ומלא מלא דם!
ואז רואה אותי מתעוררת, מזיעה, ויוצאת מהחדר בצעדים שקטים.
אני זוכרת את החלום הזה, זה קרה לפני איזה חצי שנה.
ווש!
אני פוקחת את עיני, הפעם זה לא זיכרון.
אני בחדר דומם ושקט; הקירות צבועים בצבע אפרסק, ספות מלבניות אפורות ניצבות לצד אחד הקירות וסוג של מכשיר מלבני ושחור.
אני מתקרבת אל המכשיר המלבני… זאת תמונה? רגע, איפה אני בכלל? איפה סבא? איפה ג'ון? לאן נעלם היער?
אני מקרבת את ראשי אל הדבר שהוא כנראה תמונה שחורה, ומנסה להבין מה משמעותה והאם יש רמז שמסתתר בתוכה.
לפתע, התמונה זזה, ובמקום צבע שחור, אני רואה את הפנים של סבא שלי.
"אההההה!!!!!" אני צורחת וקופצת אל הספה, אבל היא מחוספסת ולא נוחה כמו הספות בארמון.
"זה מצלם? כן? אה, טוב. הייה ממש קשה לעלות על השדר הזה של הטלוויזיה הנוראית הזאת! לא! אל תגיד לי שהתנתקנו! אה, אוקיי, אנחנו בשידור. אז דבר ראשון, קלריסה, הרגעי." אני שומעת את קולו ותולה בתמונה המשונה מבט מודהם.
"ז-זה מדבר! סבא? מה אתה עושה שם?" אני נצמדת אל הספה עד כמה שאפשר.
"זה הבית החדש שלך לשבוע." אני שומעת את קולו. "אסביר לך הכל, אבל את חייבת להירגע." זו נשמעה כמו בקשה הזויה. "לשבוע הזה, השם שלך הוא 'קלרה'. את בזמן המודרני יותר. שנת 2021. מגפה משתוללת בחוץ ולכן הדברים יהיו קצת מוזרים."
"קצת?!" אני צועקת על המכשיר, אבל לא נראה שסבי שומע אותי.
"כל מה שאת צריכה לעשות הוא להביא את המראה המוזהבת בחזרה – את תדעי כשתראי אותה. לבינתיים, אספר לך את הסיפור כיסוי שלך ומה קורה פה בעצם." הוא אומר בטון סמכותי ואני לא מסוגלת לעצור את הרעד שעובר בי.
"את בישראל, כולם פה מדברים עברית כך שלא יהיה לך קשה מבחינת השפה. לשבוע הזה, שמך הוא 'קלרה' ואת תלמידה בכיתה ו' שהגיעה מיוון. את הגעת בגלל 'חילופי תלמידים' והגעת לאחר בדיקת המגיפה – סימן שאת נקייה. 'חילופי תלמידים' זה דבר שבדרך כלל לא קורה ביסודי – בית ספר לתלמידים מגיל שש עד שתים עשרה, – אבל הצלחנו למשוך בכמה חוטים,"
"למה הסכמתי לזה?" אני ממלמלת בייבבה.
"על השולחן יש שרביט, הוא יכיר לך את המקום ויסביר לך דברים פשוטים." הוא אומר. "אה, ודרך אגב, אל תשכחי שפה את לא נסיכה, אלא רק ילדה פשוטה מן השורה."
אני מביטה סביבי בחשדנות ומתקרבת אל השולחן הנמצא באמצע החדר. אין פה שום עיטורי זהב או גילוף מיוחד… אבל עדיין, יש למקום הזה סוג של אווירה שנלוות אליו.
"איך הוא עשה את זה כל כך מהר?" אני שואלת את עצמי וממצמצת בעיני כמה פעמים רצופות כדי לוודא שאני לא חולמת.
בקיר המאונך לספה, ניצב חלון – אני חושבת – שמכוסה בוילון בצבע אדום-ורוד. אני מזיזה את הוילון לאחד הצדדים ולא מאמינה למראה עיני; מולי ניצבים שני שבילים שחורים שעליהם פסים לבנים. על השבילים נוסעים אשכרה מכשירים מאורכים בצבעי אפור, שחור, לבן… ואני דיי בטוחה שראיתי אחד בצבע אדום…
אני סורקת את החלון ורואה ידית… אני לוחצת על הידית ומושכת. רוח נוראית מקבלת את פניי ורעש מחריש אוזניים, וריח נורא של פחם עולה באפי… אני חייבת לסגור את זה!
אני סוגרת את החלון ונאנחת. "מה אני עושה פה?" אני שואלת את עצמי.
"את במשימה." אני שומעת לפתע דיבור קטוע, ומהשרביט עולים ניצוצות ומתגבשים לצורת אדם, לצורתו של ג'ון.