קלריסה – פרק 15
שפתיו של סבא שלי מתעקלות לחיוך. "אני שמח שהחלטת נכון… אבל כפי שאמרתי, גם ככה לא הייתה לך ברירה."
אני מגלגלת עיניים ומביטה אל עבר ג'ון. "למה הסתרת את זה ממני?" אני שואלת.
"את יודעת למה," הוא משיב, למרות שאני דיי בטוחה שאני לא יודעת.
"אז אם כך," קוטע סבי את הדממה. "אז הבה נתחיל!"
"לא כדאי לחכות לבוקר?" אני שואלת.
"יותר מוקדם – יותר טוב." הוא פוסק ומוביל אותנו אל בין העצים העבותים. "את צריכה לעמוד על הסלע הזה, ונתחיל בקסם."
אני מתקדמת אל עבר הסלע ונעמדת עליו. "אתה בטוח שכדאי עכשיו? אני לא צריכה דברים מסוימים בשביל המעבר?"
"טוב שהזכרת לי!" אומר סבי ולוחש כמה מילים שאני לא מבינה… מלבד את השם שלי ביניהם.
"אז עכשיו זה מתאים לה?" ג'ון שואל ואני לא סגורה על מה הם מדברים.
"עדיין, אני חושבת שצריך לחכות למחר…" אני אומרת ורואה שהוא שוקל את ההצעה. אם זה יעבוד, אז אני לא באמת מתכוונת לחכות עד הבוקר כדי להמשיך בקסם! לא. ממש ממש לא. אני מתכוונת לחזור לארמון, לחבק את מתילדה ולספר לה הכל. כנראה גם אנתק קשר עם ג'ון במחשבה ברורה שהוא השתגע ולא אצא מהארמון! (טוב, אולי אני מגזימה… כן. אני מגזימה. אבל ברצינות, אני באמת לא מתכוונת לחזור אליהם!)
"קלרה, אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שאת לא מתכוונת לחזור אם נתחיל מאוחר." ג'ון קוטע את המחשבות שלי. "את לא חייבת לעשות את זה אם את לא רוצה," הוא אומר.
"אבל היא כבר הסכימה!" סבי אומר לפני שאני מספיקה להשיב. "ומפה אין דרך חזרה."
אני שוב מגלגלת עיניים. כן. אני מודעת לעובדה שאני יכולה לברוח מהם ממש ברגע זה… אבל אין לי לאן! אני כבר שכחתי את הדרך חזרה ונעשה ממש חשוך! חוץ מזה, גם לאחר שהסתיר ממני, ג'ון פה ואני סומכת עליו…
לפתע אני מרגישה זרם אנרגיה בכל הגוף. הייתכן שהם כבר התחילו? המבט המודאג וההמום על פניו של סבי מאותת לי שלא.
***
הכל כל כך חשוך.
אפל ממש. ואני, אני מוטלת על הרצפה בחוסר אונים.
אני מנסה לפקוח את עיניי, אבל הן כבר פקוחות לרווחה, מתאמצות לראות ללא הצלחה.
אני מרגישה שמישהו מסתכל עליי, אני מנסה לסובב את ראשי ולהביט בו, אך כל מה שאני מצליחה לקלוט הוא חושך בלבד.
חושך.
חושך.
חושך.
עיניים אדומות… רגע, מה?
שתי עיניים אדומות ומלוכסנות בעלות אישונים שחורים, מאורכים וצרים.
"אההה!!!" אני צורחת ומנסה לקום ולברוח, אך רגליי לא מצייתות לי… רגע, איפה הן בכלל?
אני לא רואה כלום מלבד חושך ושתי עיניים אדומות זוהרות. הפחד מתפשט בגופי כמו דם.
"המסע," אני שומעת קול עמוק ומעוות. "המסע שלך יסתיים בתום השבוע."
נשימותיי נעשות כבדות ומואצות יותר כשאני שואלת, "ל-למה הכוונה?"
"הנבואה שמגשימה את עצמה!" הקול אומר ואז צוחק. "הנבואה!"
אני עוצמת את עיניי בכוח ומרגישה שהכל מסתובב סביבי. בעל הקול האפל והרם ממשיך לצחוק ולצעוק "נבואה!"
אני פוקחת את עיניי ומגלה שג'ון רוכן מעליי, הוא נראה כמנסה להתרכז במקום רועש.
אני מתרוממת ומתרחקת מהם, עדיין רועדת. אני משפשפת את עיניי ומגלה שניקוו בהן דמעות.
"לפי מה שהבנתי, הוא אחד האויבים החזקים שלנו והוא גילה אותך. אך מוקדם מדי בשבילך עוד לדעת, את צעירה." אני שומעת את סבי אומר ואת ג'ון ממשיך להתרכז בעיניים עצומות… אבל זה נראה כאילו הוא נאבק במישהו… – או במשהו.
"ז-זה לא מ-משנה, אני חוזרת הבייתה," אני עדיין רועדת מפחד ומקור.
"לא, את לא. מהרגע שהוא גילה אותך, הוא ירדוף אותך עד שתשלימי את המשימה שהוכנת אליה."
"לא! אני לא רוצה!" אני נאבקת.
לפתע, ג'ון פוקח את עיניו באימה. "את חייבת לעשות את זה, קלרה. אחרת הוא יהרוג את שלושתינו. הוא כבר מצא אותך, והוא לא מתכוון לשחרר."
"לא יכולתם למצוא מישהי אחרת?" אני מייבבת וניגשת אל הסלע. אני לא רוצה את זה. אני תמיד חייתי חיי פאר וההרפתקאה הקטנה שלי הייתה להתגנב ולקלוע חץ למטרה עם קשת.
אבל יכול להיות שבאמת החיים של ג'ון, סבא ושלי תלויים בזה?
תגובות (9)
תמשיכי סיפור מושלם
תודה רבה על התגובה!!! XD
דרך אגב, יש לך רעיון לשם לסיפור?
מתנצלת שלא מדובר בביקורת בונה, אך הכתיבה מלאת רגש ונהדרת :)
תודה רבה על התגובה! שמחה שאהבת!
רק מילה אחת: "צורחת". כתבת בטעות 'צורכת', ברור לי שזה סתם פספוס.
'סיפור מיוחד' יקרה, הסיפור מרתק והוא מוגש ומונגש בצורה נהדרת.
(כידוע, אם אין לי משהו רע להגיד, אני שותק…)
את מבקשת, ובצדק, תגובות לסיפורך. התגובות הן המניע שלנו לכתוב ולפרסם. אלא שבדיוק כשם שאת מעוניינת בתגובות – כך גם שאר הכותבים מעוניינים.
בקשתי הצנועה ממך – להגיב בעצמך על סיפוריהם של אחרים. לא סתם להגיב, ולא סתם תגובה שלך. יש לך מה לתרום. הכתיבה שלך נהדרת, את יודעת לספר, העברית שלך טובה.
מה דעתך להעיר את קהילת כותבי האתר? מה דעתך על הדדיות?
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה רבה על התגובה!! אתה צודק, ואני אשתדל גם להגיב יותר
הי. כמה הערות ברשותך.
קודם כל, בניית המתח בהתחלה היא טובה. הקורא נמצא באותה סיטואציה כמו הגיבורה. הוא מבין שמשהו חשוב מתרחש ולא מבין בדיוק מה. אין כאן ביקורת שלילית. זה כתוב טוב.
כמה נקודות:
1. “את יודעת למה,” הוא משיב, למרות שאני דיי בטוחה שאני לא יודעת.
ה"למרות" מרגיש כאן לא נכון. אני לא מומחה לעניין, אבל המילה מתאימה בהקשר של פעולה בניגוד למשהו. למשל אם ג'ון היה אומר "את יודעת" למרות שידע שלא כך הדבר. או:
"את יודעת למה." אמר ג'ון.
הנהנתי למרות שאני די בטוחה שלא ידעתי.
2. "יותר מוקדם – יותר טוב" (The sooner – The better)
“עדיין, אני חושבת שצריך לחכות למחר…” (Still, I Think we should wait …)
המשפטים נשמעים לפעמים לקוחים מאנגלית.
אני מניח שזה קורה לדוברי אנגלית במקור, או אנשים שקוראים באנגלית, צופים בסדרות. אני חושב שאם יש ביטוי עברי מתאים, אז עדיף, ואם את לא מכירה, אז לוותר על הביטוי.
3. אני מגלגלת עיניים – כתבת פעמיים. מדובר בפעולה חריגה יחסית שמבטאת מורת רוח. עדיף בפעם השניה לכתוב "אני שוב מגלגלת עיניים". אם זה רחוק מדי אחד מהשני, אז עדיף לוותר
4. ציטוט
"חושך.
חושך.
חושך.
עיניים אדומות… רגע, מה?
פתאום, לאחר שאני סורקת את הסביב ביסודיות – מנסה, לפחות. – מבטי פוגש בשתי עיניים אדומות ומלוכסנות בעלות אישונים שחורים, מאורכים וצרים.
“אההה!!!” אני צורחת ומנסה לקום ולברוח, אך רגליי לא מצייתות לי…"
אל תשברי את המתח !!!
"חושך.
חושך.
חושך.
עיניים אדומות… רגע, מה?
שתי עיניים אדומות ומלוכסנות בעלות אישונים שחורים, מאורכים וצרים, מביטות עלי.
“אההה!!!” אני צורחת ומנסה לקום ולברוח, אך רגליי לא מצייתות לי…"
דרך אגב, כדי לבנות יותר את המתח, היה כדאי לדעת שקלריסה מוטלת על הרצפה כבר קודם. כשהקורא מקבל תמונה של המצב, הוא מדמיין אותה בראש, ואז מדמיין את עצמו בסיטואציה. אם הוא מדמיין שהוא מוטל על הרצפה ואז זוג עיניים מפחידות נועצות בו מבט, הוא מרגיש עוד יותר חסר אונים.
5. ציטוט" “זה האויב שלנו, הוא כנראה גילה אותך,” אני שומעת את סבי.", אף אחד לא משתמש כך בביטוי "זה האויב שלנו". פשוט תגידי את שמו. זה הרבה יותר מסתורי. ברור שהוא לא מישהו שרצינו לפגוש בשלב הזה. אולי הוא האויב, אולי לא, אולי יד ימינו של הנבל הראשי. תשאירי את זה קצת מסתורי. אם הסבא לא יודע את שמו, אפשר להגיד "זה מוקדם מדי. הוא כנראה גילה אותך."
6. אחרון להיום. "אבל החיים של ג’ון, סבא ושלי תלויים בזה…" תובנה מוקדמת מדי של הגיבורה לשלב הזה של הסיפור.
בהצלחה בפרקים הבאים.
קודם כל, תודה על התגובה – אני אתקן.
לגבי ההערה האחרונה, לא הבנתי מה הכוונה ב'תובנה מוקדמת מדי', הרי ג'ון אמר לה כבר שהחיים שלהם תלויים בה…
את צודקת. ג'ון אומר לה את זה, אז אולי המילה תובנה היא לא מתאימה, ועם זאת יש פער בין כשמישהו אומר לך משהו ועד שההבנה היא פנימית ומניעה אותך. יש את מה שנקרא שלב הכחשה. המשפט הזה מעיד על סוג של התגייסות ואיזו הפנמה וקבלה של המצב בו קלריסה נתונה, וזה מרגיש ממש מהיר. אני הייתי שוקל לשנות את זה לסימן שאלה.
כמו למשל "אני לא אעשה את זה, אני לא מסוגלת… אבל מה אם ג'ון צודק? מה אם החיים של ג'ון, סבא ושלי תלויים בזה?"
ואז משהו בסגנון של "ניסיתי להדוף את המחשבות האלה מראשי… " וכו'