קלריסה – פרק 14

"את בסדר?" שואל ג'ון ומבטו מתרכך.
אני מתיישבת על אחד הסלעים, – אז כנראה שקסם הוא לא באמת שקר.
"מתי התחלת להאמין בקסם?" אני שואלת את ג'ון… או במילים אחרות: 'מתי התחלת לשקר לי?'
"אממ…" הוא מגמגם. "זוכרת שהלכת אל סבא שלך לא מזמן?"
אני מהנהנת.
"אז הוא אמר לי שמתילדה עלתה ובדקה שהכל בסדר קצת אחר כך… ו… היא כנראה ציינה אותי באיזשהו מקום…" הוא לוחש את המילים. "יום או יומיים לאחר מכן, סבא שלך גייס אותי וסיפר לי…"
אני ממצמצת בעיניי כמה פעמים.
"אני מניח שסיימתם ליישב את העניין הזה," קולו של סבי נשמע, והוא מתחיל לצעוד לעברנו. "כי אם כן, קלריסה, אני רוצה לספר לך במה את מתנדבת-"
"אני לא מתנדבת!" אני קוטעת אותו.
"חיי זקנו של מרלין, לו רק אמך הייתה יולדת בן… אני לא מאמין שמישהו יודע איך לשכנע בת!" הוא נאנח ואני מזעיפה פנים לעברו, אך שותקת.
"בכל מקרה, אנחנו צריכים מישהו שינסה את המסע בזמן… ואת באת בדיוק בזמן," סבי ממשיך, אבל ג'ון זורק הערה שנשמעת כמו, "הוא במילא רצה לנדב אותך…"
מיליון שאלות מתרוצצות במוחי. "אני לא מבינה,"
"תיארתי לעצמי," משיב סבי במבט אדיש, כאילו דבר לא השתנה. "את תסעי בזמן לשנת ה-121… שם יש נגיף משתולל. אנחנו צריכים שתביאי לנו את המראה המוזהבת – היא הגיעה אל המאה הזאת בגלל איום מסוים… לא צריך להטריד אותך כרגע. כל מה שאת צריכה לעשות הוא לקחת את המראה ולהחזיר אותה תוך שבוע ימים."
אני בהלם. "אז… מבחינתך אני, כאילו, כבר נוסעת בזמן או מה שזה לא יהיה?"
"את הגעת לפה וגילית את סודות הקסם, אין לך ברירה."
אני נושמת נשימות עמוקות וצועדת לאחור, מנסה להתרחק מהם כמה שאפשר. "זה לא חלום, נכון?" אני צובטת את עצמי, – מה שממש לא מועיל. – "אז זה לא חלום…"
"קלרה," ג'ון מתקרב לעברי… אני לא מבינה איך כל זה בכלל קרה! "אני לא יכול לעבור את המסע הזה בגלל שסבא שלך מינה אותי לשומר הזמן… אני צריך לשמור על מי שנוסע-"
"אז למה הוא לא יכול לעשות את זה?" אני מתפרצת.
"אני מבוגר מדי… אבל לעומת זאת, ג'ון הוא בתפקיד המושלם – הוא צעיר, בעל כוח, בעל תעוזה, והוא פיצח את הסוד הקבור בשרביט שנתתי לו. מימיי לא ראיתי שומר זמן מתאים ממנו." סבי אומר וג'ון מסמיק מעט. "וקשר טוב בין הנוסע לשומר תמיד מוסיף,"
אני נושמת שוב עמוק, ואז שומעת את עצמי אומרת, "בסדר."