קלריסה – פרק 11

אני עוזבת את המקום ונושמת עמוק בהקלה כשאני רואה שסבי לא בא אחריי.
"מי את ומה הסיבה?" אני שומעת את קולם של השומרים השומרים על פתח חצר הארמון ואפילו לא מסתכלים עליי.
"הנסיכה קלריסה." אני אפילו לא טורחת להגיד להם את הסיבה והם מאפשרים לי לצאת.
הבתים הקרובים יותר אל הארמון הם הבתים של העשירים יותר ובעלי המעמד היותר גבוה, לכן יוצא לי לחלוף מול ביתה הזמני של מדיסון בממלכה שלנו.
"תסתכלי לאן את הולכת." אני שומעת קול מיד לאחר שאני נתקעת במישהו.
"סליחה," אני ממלמלת ומסתכלת על הנער שעומד מולי. הוא שזוף מאוד ובגדיו קרועים מעט ומאוד מאוד מלוכלכים. הוא מחזיק דלי שרב תכולתו – שהרי היא מים – נשפכה על הארץ.
"עכשיו אני צריך ללכת שוב להביא מים מהבאר!" הוא קורא ושולח בי מבט כעוס. "את לא הנסיכה הזאת? קלרי- משהו?"
אני מסמיקה. "כן… זאת אני…"
"ברור שמישהו ממשפחת המלוכה לא יטרח לשים לב אל משרת עלוב שכמותי." הוא אומר את זה בקול מתריס ומעליב במידה מסוימת.
"לא, אני רק-"
"תחסכי ממני את זה. כולכם מרוכזים רק בעצמכם." הוא אומר ופונה לכיוון ההפוך כשהדלי בידו.
אנחנו באמת צריכים לבדוק יותר מה מצב העם… אבל זה כבר התפקיד של אבא ואמא… בפעם האחרונה שניסיתי להתערב, או אפילו נכנסתי אל "חדר הדיונים", הם גירשו אותי מבלי שאפילו הספקתי לומר את דעתי בעניין.
אני עוברת כמה מבנים שבוודאי מלאים בכל טוב ובמשרתים, ומתבוננת בהם.
בתור מלכה, אני אנסה לפעול למען יותר שוויון בממלכה שלנו… למרות שאני לא בטוחה שזה כל כך פשוט כפי שאני חושבת. בוודאי יהיו כאלה שיתנגדו (עשירים. אלה בטח יהיו עשירים במעמד גבוה.) וכאלה שיסכימו. הבעיה היא, שהעשירים עושים המון רעש – וכשאני אומרת המון, אני מתכוונת למלא!
מדהים לאן נושאות אותי רגליי כשאני שקועה במחשבות.
עכשיו אני באזור של העניים יותר; בפעם הראשונה שבאתי הנה, כמעט ולא יכולתי להסתכל… אבל היום, היום אני כבר לא מתביישת לצעוד בגאווה ליד כאלה שיש להם פחות. אולי זה אומר עליי משהו, ואולי זה לא. אבל אני נסיכה. נ-סי-כה! ואני לא מתביישת בהיותי נסיכה הצועדת ליד אנשים בכלל – יהיו אשר יהיו.
אני בוחנת את המצב הכללי שם – מסתבר שהוא לא שונה מהפעם האחרונה שביקרתי שם.
"היי קלרה!" אני שומעת את קולו של ג'ון מאחורי מתקרב לעברי. אני מסיטה את מבטי מהמבנים הרעועים אשר בהיתי בהם, ומביטה אל עבר ג'ון.
הוא עדיין לבוש באותם בגדים של הנשף, מה משווה לו מראה דיי מצחיק ושונה מהסביבה שכאן.
"היי…" אני ממלמלת, לא יודעת בדיוק איך להגיב למצב רוח הקליל שלו. יצאתי לסיבוב בחוץ כדי לנקות את המחשבות המטרידות, לא כדי להעמיס עוד מידע שקשה לעכל.
"יצאתי מהנשף הזה בשנייה שהוא נגמר. ממש מוזר להיות בנשפים כאלה, את יודעת… איך את מצליחה להמשיך בהם אחרי כל הזמן הזה?" הוא מסתכל עליי ורואה שמבטי לא ממוקד. "קלרה? את איתי?"
"מ-מה? אה, כן… בטח…" אני מהנהנת במהירות למרות שמה ששמעתי היו רק חצאי משפטים.
"לא את לא," הוא משלב את ידיו. "זה בגלל הסוד שאני הסתרתי ממך?"
אני משתדלת להתמקד בו, כשאני אומרת, "'הסתרתי'?! למה בלשון עבר?" ג'ון רק מזעיף את פניו, ואני ממשיכה. "חוץ מזה, אני רוצה להיות לבד."
הוא נושך את שפתו התחתונה לרגע, ואז אומר. "אין בעיה, קלריסה. אם זה מה שהוד מעלתה מבקשת." הוא עוזב אותי לבד ומתקדם אל הצד השני.
אני מתעלמת מהטון המתריס שלו, וחוזרת על מילותיו בראשי. 'אין בעיה, קלריסה. אם זה מה שהוד מעלתה מבקשת.' לרגע מלחיץ אחד, נראה לי שהוא הולך למדיסון, אבל אז אני מבינה שג'ון אמנם כועס, אבל לא יוצא מדעתו.
אני מסתובבת לבדי ונכנסת אל תוך יער קרוב – לא יותר מדי, כמובן. רק עד לקצה האחד של הנחל הזורם בו. מעולם לא עברתי אל הקצה השני, אבל אני שומרת על המחשבה הזו ומוסיפה אותה לרשימה: 'הדברים-שאני-אעשה-כשאני-אהיה-גדולה-יותר'.
אני עדיין לא מגיעה אל המקום בו זורם הנחל, ואני שמחה מזה. אני לא יודעת איך אפשר להסביר את התחושה הקסומה שעוברת בי כשאני מסתובבת שם – ואני אפילו לא מאמינה בקסם!
"כדאי שאחזור…" אני ממלמלת לעצמי ומתחילה ללכת.
אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי חיבור מיוחד אל הטבע, מבחינתי, הוא פשוט מקום מלא בצמחים, חיות וחרקים… אבל אני גם לא זוכרת שאי פעם הרגשתי סלידה מהטבע… – אמנם יש לי בעיה עם חרקים, אבל לא עם צמחים וחיות גדולות יותר.
רגליי נושאות אותי מהר אל פתח הארמון, ואני נכנסת.
"קלריסה!" אני שומעת את מתילדה המתנשפת מאחורי. אני מסתובבת ומביטה בה, היא מתקדמת לעברי בהליכה מהירה יחד עם עוד שני שומרים.
אני מושכת בכתפיי בשאלה. זה בטח יהיה עוד אחד מהנושאים שמתילדה אוהבת לדבר עליהם, כמו לבוש, אוכל ופאר.
היא מגיעה אליי ורוכנת לעברי. "מה קרה?" אני שואלת בקול חשדני, מתילדה אף פעם לא מסתכלת עליי בעצב כשהיא מדברת על כמה טעים היה העוף הצלוי.
מתילדה נושמת נשימה עמוקה, ואומרת, "ג'ון נעדר."