קלריסה – פרק 10

הכי אופייני שלהורים שלי, המלך והמלכה, תהיה סוג של 'ישיבת שלום' דווקא באמצע נשף. זה ה-דבר היום.
אני מתקדמת במהירות לחדר שלי, נכנסת, טורקת את הדלת ומתיישבת על המיטה. "רבע, הווה, דיתע. עבר, הווה, עתיד." סוף סוף אני קולטת! מעניין מה עוד אני אמצא בספר הזה שכתוב הפוך…
לפעמים צריך רק נשף טיפשי אחד, ילדה מעצבנת, חבר טוב וסוג של דודה-לא-דודה כדי להבין דברים. ו… טוב, יש מצב שזה בעיקר בזכות שהקדשתי לזה מחשבה אמיתית.
אני לא יכולה לחכות עד שאני אפגוש את ג'ון! רעד של אדרנלין עובר בי, אני סוף סוף אבין! – אני לא סגורה מה אני אבין… אבל אני יודעת שאני אבין משהו! וזה דבר טוב! נכון שזה דבר טוב…?
הזמן עובר כל כך לאט, ואני מוצאת את עצמי משתעממת לבד בחדר. אני יוצאת החוצה, אבל פנים הארמון עדיין לא מספק אותי. אני צריכה לצאת החוצה.
אני חוזרת אל החדר שלי, (באמת חשבתם שאני אצא להסתובב בשמלה הנפוחה והמלכותית מדי הזאת?!) מחליפה בגדים לחולצה ומכנסיים (סוף סוף! טוב… אולי אני מגזימה…) וקולעת לעצמי צמה מהירה משערי הארוך.
אני אפילו לא מספיקה לצאת מפתח הדלת, עד שמתילדה פרצה פנימה. "שמעתי שאת יוצאת לסיבוב בחוץ," היא דיברה מהר כל כך, עד שלקחו למוח שלי כמה שניות כדי לפרש את מילותיה ועוד כמה שניות כדי להשיב.
"איך את יודעת?" אני שואלת, מופתעת.
"ניחשתי." היא אומרת ומוסיפה, "אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת מתי את צריכה אוויר, קלריסה."
אני נאנחת. מסתבר שכולם מכירים אותי ממש טוב… "את עכשיו עומדת להטיף לי על הבגדים שלי," אני ספק מציינת ספק שואלת. בדרך כלל, כשהייתי קטנה יותר ורציתי לצאת להסתובב בחוץ, אז מתילדה הייתה שולפת לי שמלה משום מקום והייתה נותנת לי להתלבש בה, הייתי ממש מתלהבת… כן. פעם חשבתי ששמלות הן דבר מגניב… כיום, אני… איך לומר? קצת פחות מתרגשת, בלשון המעטה.
"אני כבר צפיתי את זה, ואת ההתנגדות שלך-"
"אני עדיין לא התנגדתי אפילו!" וואו, או שהיא מכירה אותי ממש טוב, או שאני פשוט יותר מדי צפויה.
"לכן אני אומרת את זה לפני שאת מתנגדת." היא הוסיפה, "אז את לא חייבת ללבוש שמלה… אבל עדיין יש לי אחת פה, אם תשני את דעתך…"
אני מצחקקת קצת ויוצאת מפתח הדלת בצורה כזאת שרק ראשי מציץ פנימה. "את יודעת שזה לא יקרה," ונעלמת.
אני יוצאת מהארמון אל החצר הגדולה, והרוח מקבלת את פניי בהצלפה. מזל שאספתי את שיערי, אחרת הוא היה מתבדר ברוח ומסתיר לי ולכל אחד בקרבת מקום את הדרך.
אני מסתכלת על הסביבה בקושי, בגלל השמש שמסנוורת את עיני.
"אז אני רואה שאת חוקרת על הקסם כמצוותי," אני שומעת קול מוכר… ו… טוב, בואו נאמר שלא כל כך מתחשק לי לשמוע את הקול הזה כרגע.
"כן." אני משיבה לסבי ושולחת אליו מבט. הוא נראה בדיוק כמו ביום שפגשתי אותו רק שהפעם הוא נושא איתו את אותו מקל ועומד לצידי.
"וגילית משהו?"
"אולי פשוט תספר לי מה אתה רוצה ממני ודיי?" אני נאנחת.
"דברים לא עובדים ככה."
"אני לא מבינה…"
"תיארתי לעצמי,"
אני באמת עד כדי כך צפויה? כי אם כן, אני חייבת לעבוד עם עצמי על זה… "פשוט תספר לי כבר."
"ראי זאת כהפתעת יום הולדת."
"אבל אין לי יום הולדת," אני מגלגלת עיניים. הוא לא יכול פשוט לספר לי מה הוא רוצה מחיי?!
"אז כפיצוי על כל עשרת ימי הולדתך הקודמים."
"אבל אני בת 12!" הוא מחייך אליי ואני כל כך רוצה תשובות. "למה אתה לא יכול לספר לי? למה הכל חייב לקרות כל כך לאט?" אני נאנחת.
"אם הכל היה בא בקלות, זה לא היה מעניין, ובטח שלא מועיל."
"את מי זה אמור לעניין?!" אני עומדת להשתגע כבר מהמחסור בתשובות! "אותי?! אותך?! את מי בדיוק?!"
"כשתגדלי, תביני," קולו כל כך שלו. למה סבא שלי פשוט לא יכול לספר לי מה הוא רוצה ממני?! ולמה המבוגרים חייבים לתקוע את המשפט "כשתגדלי תביני." בכל שיחה?! למה דברים לא יכולים להיות פשוטים יותר?!