קלריסה – פרק כפול! 8+9!

פרק 8:
אנחנו מגיעים אל הכרכרה. בני משפחת המלוכה צועדים בגב זקוף ובראש מורם, כיאה לאצילים. רעד עובר בי על המחשבה לפגוש את ג'ון שוב… וזה דיי מוזר, כי אף פעם לא הרגשתי ככה… כאילו אני לא מכירה אותו בכלל…
"את בסדר יקירתי?" אימי שואלת ומתיישבת לצידי בכרכרה בזמן שצעקת "דיו" נשמעת מלפנינו.
אבי שולח לעברי מבט מודאג, כנראה שגם שניהם שמו לב שמשהו לא בסדר.
למה אני חייבת להיות כל כך שקופה?
"כן… הכל בסדר." אני גאה בעצמי על כך שקולי לא רועד ומתחילה לשחק באצבעותי בעצבנות ברגע שהם מסיטים את מבטם.
הקשרים שלי עם ההורים שלי מעולם לא היו כל כך… הדוקים בלשון המעטה. זה היה פשוט כאילו אני פה, והם שם. אני יודעת שכשיגיע הרגע, הם יתמכו בי. אבל עכשיו… עכשיו זה סיפור אחר…
אני מביטה אל מחוץ לחלון בעוד הרוח מצליפה בפניי.
"רבע, הווה, דיתע…" אני ממלמלת לעצמי בשקט ובחולמניות ונשענת על אחת מזרועותי. "דיתע, הווה, רבע…" אני מנסה להפוך את סדר המילים.
המילה היחידה שבאמת לא מסתדרת לי לאחר זמן מחשבה דיי ארוך, היא המילה "דיתע"
מה זה אמור להביע?
אני שוקלת את האפשרויות עד שהכרכרה נעצרת ואני שומעת קול עמוק שקורא, "הגענו!"
חריקת בלמים נשמעת, ואני מרגישה שאני יודעת מה התשובה לשם הספר… אבל, ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שכשאני מקדישה לפיצוח השם מחשבה, אני לא באמת מתרכזת בו, אלא במשהו אחר. בקסם.
אני מניחה שאני סתם מסבכת את עצמי יתר על המידה, ואני גם מניחה שאתם לא באמת תבינו למה כוונתי. אבל זאת התחושה שלי…
אנחנו יורדים מהכרכרה בראש מורם ואני שולחת מבט מהיר אל עבר הסוסים אשר מובילים אותה.
"היכנסו," אומר קול נוסף. אבל אני לא מרוכזת מספיק כדי להבין מפיו של מי בוקע הקול, אני עסוקה מדי במתרחש מסביב. קולות הפיטפוטים הבלתי פוסקים, הצחקוקים המזויפים, הכיבוד, המלמלות… אבל הכי אני עסוקה, בלמצוא את ג'ון. אני אפילו לא שמה לב שאני נתקלת בדודה אליזבת. (היא לא באמת דודה שלי, אבל היא קרובה-רחוקה של המשפחה שלי ומתעקשת שיקראו לה ככה).
"איזה מותק!" היא רוכנת אליי. אני לא בדיוק אוהבת להיות בחברת דודה אליזבת… בעיקר בגלל החיוך המתוק מדי שלה והמבט שלה, כאילו אני איזה כלב חמוד שהצליח לעשות פעלול וצריך לקבל חטיף. "קלרה המתוקונת יכולה לתת חיבוקי לדודה אליזבת?"
אה, נכון. עוד דבר שאני לא אוהבת בה. צורת הדיבור שלה. כאילו אני ילדה בת שנה שלא מבינה כלום! אוף איתה! אני נסיכה!
"קלרה צריכה ללכת," אני אומרת בקול מנומס, ועדיין, משתדלת שהוא יהיה מעט מתריס.
אני מתקדמת מהר אל עבר שולחן הכיבוד ומקווה שמשם אני אצליח לאתר את ג'ון… אבל לצערי, אני לא מצליחה להגיע אליו מהר במיוחד… כל המלמלה של השמלה הנפוחה שלי ואני לא יכולה ללכת!
"קלרה! בדיוק חיפשתי אותך!" אני שומעת קול מוכר. כל כך מוכר שבא לי לחבק את בעל הקול ולבכות בהקלה.
"גם אני אותך!" אני קוראת אל עבר ג'ון בחיוך רחב.
"מה רצית?" הוא שואל וכמעט שאני לא שומעת אותו בגלל כל ההמולה.
"קודם אתה…" אני משתדלת להראות מנומסת, ולא כאילו שאני ממש סקרנית לשמוע מה הוא רוצה להגיד.
"בואי נלך למקום קצת יותר שקט, אני לא מצליח לשמוע את עצמי חושב," ג'ון מגחך ומצביע אל פינה שקטה ליד רחבת הריקודים, עדיין הומת אנשים אצילים, אבל רובם פטפטו בשקט.
"טוב, אז מה רצית להגיד?" אני שואלת אותו כשאנחנו מגיעים ומקווה שהוא לא יראה שאני משחקת עם האצבעות שלי בלי הרף בזכות השרוולים הנפוחים.
"זה לא עניין גדול… פשוט רציתי לדעת… ראית את הספר שלי לשיעור טבע? אני חושבת שהשארתי אותו בספרייה,"

פרק 9:
"אממ…" אני לא יודעת מה לענות. מצד אחד, הוא החבר הכי טוב שלי, למה שאני אשקר לו? מצד שני, יש מצב טוב שהוא שיקר לי…
"אה, למה אתה שואל? הוא חדש? אני יכולה להשאיל לך את שלי, אתה יודע," אני רואה שבחירת המילים שלי היא נכונה, כי הוא מגרד בראשו בהיסוס ונמנע מלהביט בי.
"ראית אותו, או לא?" הוא שואל באופן ישיר, אך מהוסס.
"למה אתה שואל?" אני חוזרת עם קצת יותר ביטחון. משהו פה באמת כבר הופך למוזר; לג'ון מעולם לא הייתה בעיה שאני אתן לו בהשאלה את הספר שלי של שיעור טבע. יכול להיות שהוא באמת ידע על זה, אבל לא סיפר לי?
זה פשוט נורא מבלבל! אני עדיין לא מצליחה להאמין עליו… במיוחד כשזה קשור לקסם, כי שנינו הסכמנו כבר מלפני זמן רב שאין כזה דבר ומדובר בטריקים זולים.
"את לקחת אותו, נכון?" הוא שאל. אני שומעת את הקשיחות המזויפת בקולו, אבל הדבר העיקרי שאותו אני שומעת בקולו, הוא אכזבה. אשכרה, א-כ-ז-ב-ה!
"ואני יודעת גם מה אתה מסתיר!" הרעד בקולי כל כך ברור עד שאני רואה את הגיחוך שבעיניו… והוא אפילו לא מתאמץ להסתיר את זה! זה לפחות לא נראה ככה…
ג'ון בוהה באוויר. זה מדהים עד כמה אנחנו מכירים אלה את אלה כל כך טוב! אני באמת מצליחה לראות את גלגלי המוח שלו עובדים!
ג'ון הוא החבר היחיד שלי, ובחיים, אבל בחיים, לא הייתי מדמיינת שהוא שיקר לי! למרות ש… יש משהו שמציק לי כבר המון זמן… אני לא החברה היחידה של ג'ון, כלומר… יש לו עוד המון חברים – הוא אמנם טוען שאני החברה הכי טובה שלו… אבל אם הוא שיקר בנוגע לקסם… בנוגע למה עוד הוא שיקר?
"אני יודע מה את חושבת," הוא אומר לי, ואני מתעצבנת שהוא מכיר אותי כל כך טוב. "את בטח עדיין תוהה מה הספר הזה – הייתי אומר לך שזה ספר טבע, אבל את החברה הכי טובה שלי ואני כבר לא רוצה לשקר לך…" הוא מתלבט אם להמשיך.
אוקיי. קבלו תיקון. הוא לא מכיר אותי כל כך טוב. טעות שלי. כנראה שבכל זאת הייתי צריכה להתחשב בעובדה שהוא בן ואני בת… אני מגיעה למסקנות שהוא לא מגיע…
"אל תטרח. אני יודעת." אני לא יכולה להסתיר ציחקוק שמפר את הרגע הדרמטי. "כלומר, לא יודעת בדיוק… יותר כמו יודעת שזה קשור לקסם…" אני מושכת בכתפיי.
ג'ון צוחק קצת, ואומר, "מה דעתך על פגישה בספרייה? אני אענה על השאלות שלך, ואת על שלי," הוא מושיט את ידו ללחיצה.
אני פותחת את פי להסכים, אבל מייד סוגרת אותו. אילו שאלות הוא עומד לשאול? וחוץ מזה, לחכות לעוד מועד? אני אצליח לעמוד במתח? אבל מצד שני… יש כל כך הרבה שאני רוצה לדעת…
"על כולן."
אני לוחצת את ידו.
'הסקרנות הרגה את החתול'
"אני שמח שהגענו לפשרה," הוא אומר ואני מרימה גבה.
"הוד מעלתו מדבר בשפה גבוהה?" אני מגחכת והוא נועץ בעדינות מרפק בבטן שלי.
"זה לא היה בשפה גבוהה…" הלחיים שלו עוטות צבע אדום בהיר ואני מצחקקת. אני שמחה שחזרנו לידידות כמו פעם למרות שלא כל התשובות פתורות.
"תראו, תראו, תראו," אני שומעת קול מוכר ומעצבן. אוף! אסור לי להיות שמחה אפילו פעם אחת מבלי שמשהו או מישהו יהרוס את זה!
"הוד מעלתה, הנסיכה קלריסה," אני מסתכלת על הנערה שעומדת מולי. עורה שחום ושיערה מתולתל. היא לובשת שמלת מלמלה לבנה בעלת שרוולים נפוחים שמאוד מחמיאה לה ופרח, לבן גם הוא, בשיערה. "אני לא מאמינה שזכיתי לפגוש את הוד מעלתה," היא מדברת בקול ציני ומסתכלת עליי בעיניה השחורות והרעות.
"מה את רוצה, מדיסון?" אני שואלת אותה והיא מחייכת אליי ברוע ואל ג'ון בנעימות מזויפת.
"האם אפשר לדבר ביחידות עם קלרה?" היא שואלת. אני יודעת שהיא לא רוצה שם רע, אז היא פשוט צוחקת עליי בנפרד בזמן שלכל השאר היא מזייפת שלמות.
"לא יקרה," מוחה ג'ון ואני משלבת את ידי בסיפוק.
מדיסון מחייכת חצי חיוך. בוא נאמר שהיא הילדה הכי מקושרת בכיתה, וזה אומר שהיא מרכלת הכי הרבה ויודעת גם הכי הרבה שמועות… וחוץ מזה, היא גם נסיכה של ממלכה אחרת שעשתה איתנו שלום. "אז כנראה שפשוט נצטרך לדבר כאן, שלושתנו."
הרעיון של לדבר עם מדיסון לא בדיוק… קורץ לי. אבל אני שמחה שלפחות ג'ון כאן איתי.
"אולי חמישתנו, אם נוסיף את ההורים שלי – שממש כאן, אגב – נוכל לדבר קצת על משפחות האצולה החדשות," היא שולחת מבט מהיר אל עבר ג'ון שמאדים מעט, והמשיכה, "ואולי נהיה שבעה? בגלל שיכול להיות שגם הוריה של קלרה'לה יצטרפו… ואולי יעלה נושא המסחר מהעם שלי לזה שכאן? ואולי גם נבקש להעיף משפחת אצולה חדשה בתמורה למסחר ברמה גבוהה יותר? אני יודעת שההורים של קלריסה רוצים כבר המון זמן יותר מסחר…" היא אפילו לא הייתה צריכה לסיים את המשפט עד שג'ון מתפרץ.
"אני מניח שאלך, אממ… לראות את שאר המוזמנים…" הוא אומר וממהר ללכת בראש מורכן תוך שהוא מעביר יד בשיערו.
מדיסון מחייכת חצי חיוך מאוד, מאוד מאוד, מסופק, ואומרת בקול מתוק, "נתראה בקרוב, ג'ו!" היא קוראת לו בכוונה בקיצור, ואני לא יכולה שלא להחניק צחוק.
"אז, קלרה'לה…" היא מתחילה ואני קוטעת אותה. אמנם ג'ון לא איתי… אבל אני לא אכנע לירידות של מדיסון.
"את כרגע המצאת שם חיבה לשם חיבה שלי?" אני שואלת בתדהמה מזויפת ובציניות והעוקצניות שאני מצטיינת בהן.
מדיסון מרימה גבה. "אז איך את רוצה שאני אקרא לך, הוד מעלתך?" גם היא יודעת לדבר בסרקזם בצורה לא רעה…
אני פותחת את פי כדי להשיב לה, אבל שומעת את קולה של מתילדה בסמוך אליי. "את צריכה לחזור… מזמנים את הורייך לפגישת שלום."
אני נאנחת ומספיקה לצעוד צעד אחד בלבד עד שמדיסון עוצרת אותי, ואומרת לי, "נתראה בפעם הבאה."
אני מהנהנת בחיוך. יש לי הרבה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לדבר עם מדיסון… וגם, אני חושבת שיש לי קצה חוט.