קלייר וקלייד: פרק ראשון

זה היה יום נפלא, השמיים היו בהירים והכול היה מושלם, טוב עד שהכנפיים שלי התחילו לעלות באש.
הם נשרפו והכאב היה איום ונורא כמו עינויים, רק שלא ידעתי מה השאלה לגביה אני צריכה לשקר.
הכנפיים עלו באש וכל מה שנשאר מהן היה צלקות על גבי, אך בקרוב גם מהן לא ישאר הרבה בהתחשב בעובדה שאני צונחת אל מותי.
האוויר שרק באוזניי ולא יכולתי לפקוח את עיניי, הכאב היה כמעט יותר משיכולתי לסבול ואז שמעתי את הצלצול, בהתחלה הוא היה מרוחק אך ככול שהתקרבתי אל האדמה כך הוא נהיה חזק יותר, כל-כך חזק שממש לא יכולתי לסבול את זה יותר, אך זה לא נשמך זמן רב, האדמה הייתה קרובה מאוד, אולי במרחק מספר שניות, ואני חייבת לומר לכם ברגעי האחרונים, הדבר היחיד שהתחרטתי עליו, היה שנולדתי.
פקחתי את עיניי ובהיתי בתקרה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני חולמת על כך, ובכל בוקר, אני עדיין קמה ומצפה למצוא צלקות על גבי, אך בכול בוקר אני מתעוררת ומתברר שזה רק חלום.
אני מעיפה מבט אל השעון, וקמה באי-רצון מהמיטה ממהרת אל חדר האמבטיה הקטן, תגידו מה שאתם רוצים על המקום הנורא הזה, אבל כל עוד יש לי חדר ואמבטיה משלי, אני מסודרת.
אני יוצאת מהחדר עם שיער פרוע וכאשר השרוכים שלי עדיין פרומים ואני כמעט מקבלת התקף לב.
הוא עומד שם, לא נשען על הקיר או משהו אלא עומד מול הדלת שלי, כאילו הוא מתלבט אם לדפוק עליה או לא.
"היי." הוא אומר ומחייך אליי, אך אני לא עונה לו, רק נועלת את הדלת אחריי ומתחילה ללכת במורד המסדרון.
הוא מתחיל לעצבן אותי, הוא תמיד נמצא בכול מקום אליו אני פונה ואני תמיד צריכה להזכיר לעצמי שאסור לי להכות אותו משום שיסלקו אותי מפה.
"איזה יום נפלא, נכון?" הוא מתעלם מקרירותי והולך בעקבותיי, אין לי מושג למה הוא עושה את זה, זאת אומרת אני שום דבר מיוחד, אני סתם מישהי, לא יפה במיוחד או מעניינת, אני שורדת וזה אומר שאני בינונית או כך כולם חושבים לפחות, אני שומרת על מרחק מכולם, אני לא מעצבנת אף אחד, ככול הידוע להם אני בכלל לא קיימת, אז למה הנער הזה מחליט להגיע ולשנות הכול?
"תקשיב קלייד," אני אומרת ונעצרת רק לרגע, פשוט בשביל לסיים את זה מהר."אני לא רוצה שום קשר איתך, או-קיי?" ברגע שאני מסיימת לדבר, אני ממהרת חזרה לענייני, אני לעולם לא הורסת משהו ונשארת להסתכל על השברים.
"איאן." הוא אומר מאחורי, רק מילה יחידה, אפילו לא משהו בעל משמעות, אלא פשוט שם.
"סליחה?" אני שואלת בלי להתעניין יותר מידי, מקווה שאהיה רחוקה מכדי לשמוע את התשובה שלו, אך לצערי, הוא ממש מאחורי.
"קוראים לי איאן, לא קלייד." הוא אמר, ותפס בידי, מכריח אותי לעצור ולהסתכל עליו, לצערו הרב, לא היה לי זמן לשטויות שלו, אז פשוט שחררתי את ידי ובעטתי בו.
"חבל מאוד, קלייד."