קיסרות האופל – תחילתה של אמפריה 1/5

אני זוכר את היום ההוא, היום בו חשתי תקווה בפעם הראשונה בחיי, זה היה תחילת החורף, אנחנו היינו כפר קטן בצפון-מזרח מה שנקרא היום רוסיה, בסמוך אל היער הלבן, שם גרו השליטים שלנו, האלפים, שנאנו אותם, הם היו באים חמושים רכובים על סוסים לבנים כשלג, הם היו לוקחים כמעט את כל אספקת השנה שחלפה, מותירים כמות זעירה, רק כדי שלא נמות כולנו וכדי שנהיה מסוגלים לעבוד ולחדש את האספקה בשבילהם שנה הבאה, שנאתי את זה שנאתי את כל הכפר על הטיפשות הזו, אך כשניסיתי להסביר לאימי היא סטרה לי בעוצמה ואמרה ״אנחנו לא נלחמים באלפים יבגני, הם יהרגו את כולנו!״ אך אני מעולם לא הקשבתי לה,
בנתיים חלפו להם כמה שנים קשות במהלכן הרגו האלפים כמה מאנשי הכפר, כרגיל שתקנו והמשכנו להאכיל את האלפים. עד לבואם של הפרשים השחורים.
זה היה שעת צהריים בסתיו, ישבתי ליד השביל שהוביל לכפר, האבנים שלרגלי החלו לרקד, האלפים פה? שאלתי את עצמי, הם באים אך ורק בתחילת החורף, אך האבנים המשיכו לרקד לפתע הגיחו מין האופק כחמש פרשים שחורים, ללא שום סמל, ללא שום סימן הכר, כלום. הם נעצרו לידי ואני ראיתי שהם לובשים גלימות שחורות ורדידים שחורים כיסו את פניהם. הם בחנו אותי לרגע ולבסוף אמר האוחז בדגל השחור ״היכן הכפר הקרוב.״ לא התכוונתי לענות לו. פחדתי שאלו שודדים,
״מי אתם?״ שאלתי
״אנחנו משרתיו של הקיסר פובוס אנטוניוס, אמר אחד אחר מלובשי השחורים,
״איננו חמושים.״ אמר מנהיג השיירה ״אנחנו רק רוצים לאכול, נודה לך אם תיקח אותנו לכפר.״
״מה אם אתם מחביאים נשקים מתחת לגלימות?״ התעקשתי
״אתה צודק.״ אמר המנהיג, הוא ירד מסוסו והושיט לי את ידו, לחצתי אותה בהיסוס
"מי אתם?"
"כבר ענינו." הוא אמר
"מאיפה אתם?" שאלתי
"מכל קצוות הארץ הזו." ענה המנהיג "אנחנו מאוחדים על ידי הקיסר ואנחנו אוספים את כל מי שיכול."
"אני אקח אותך לכפר." אמרתי "אבל רק אותך."
"מדוע?"
"איני רוצה להסתכן." עניתי
"ילד חכם." אמר אחד הרוכבים, לקחתי את המנהיג אל הכפר שם קידמו אותנו אנשים שבחנו את לובש השחורים, לוויתי אותו אל ביתו של ראש הכפר,
"את מי אתה מביא?" שאל ראש הכפר
"לוחם אופל." ענה האיש "ומשרת של הקיסר פובוס אנטוניוס ירום הודו!"
"מי?" שאל ראש הכפר
"אתם עוד תשמעו, אבל הקיסר נשבע שכל כפר שיעזור למאבק כנגד המתנגדים יתוגמל?"
"נגד מי הקיסר נלחם?" שאל ראש הכפר
"נגד השבטים מהצפון, האלפים, נגד כל מי שמתנגד."
"אנחנו סמוך ליער אדוני." אמר ראש הכפר "אנחנו סובלים מהאלפים יותר מכפי שתעלו על דעתכם."
"אני אגיד את זה לקיסר, תנו לנו מעט אספקה ואני מבטיח לכם אתם לא תתחרטו." ראש הכפר נראה מסתפק
"מה הוא רוצה הקיסר שלך?"
"לאחד את כל השבטים."
"רבים ניסו לעשות את זה." אמר ראש הכפר
"אני יודע." אמר הלוחם "אך הפעם נמסרה השמועה לקיסר הוא החליט לאחד את השבטים כנגד כל הסיכויים."
"בבקשה אדוני." פניתי אל ראש הכפר "אנחנו לא נשרוד עוד חורף, הקיסר הוא עדיף על פני האלפים."
"הקיסר פובוס מכנה אותם בני השטן." אמר הלוחם
"אני אקשיב לילד." אמר ראש הכפר "רק בגלל שאביו מת למען הכפר הזה." ואכן האספקה ניתנה להם, שק קטן של המעט שנותר לנו, אנשי הכפר נתנו איש כפי יכולתו
"למה יש רדיד על הפנים שלך?" שאלתי אותו בצאתנו מהכפר
"אנו פועלים לפעמים כנגד אוייבים בעלי בני ברית רבים אנחנו חייבים לשמור על חשאיות."
כשהגענו לעבר הפרשים שחיכו למנהיג, הוא הסתובב אלי וירד על ברכיו, הוא הניח את ידיו על הכתפיים שלי ואמר
"הקיסר מודה לך."
"מאיפה אתה יודע."
"אני יכול להבטיח לך." אמר הפרש,
"איך אתה יכול לדעת?" שאלתי הפרש קם על רגליו והוריד את הרדיד, "כי אני הוא הקיסר."
הרדיד הורד ואני ראיתי אדם עם ראש של דוב, הוא הביט בי וחייך "אני יודע, זה מחריד, אך אתה עזרת לי ואני לא אשכח את זה, אני אשוב לכפר הזה ואני אשחט כל אלף שיעמוד בדרכי."
הוא הושיט את ידו ואחד הפרשים הניח בה ספר עם כריכה שחורה, "אני נותן לך את המתנה הזו, כדי שתזכור את ההבטחה שלי." ובמילים האלה הוא עלה על סוסו ודהר עם חייליו, ואני עמדתי המום, התקווה, חשתי אותה בפעם הראשונה בחיי.