קלייר וקלייד: פרולוג

"למה קיצצת את השיער שלך?" קול מאחורי שואל, אך אני לא מסתובבת, תנועה לא נכונה אחת, ואני יכולה למצוא את עצמי מתה.
"בגלל שמראה לא מעניין אותי." אני אומרת ובוהה קדימה בקווצת שיער קצרה שנפלה על עיניי.
"רואים שמעולם לא היית מכוערת." הקול אמר והתיישב לידי, הוא שולח יד לשערי, לגעת בתלתלים הקצרים.
"רואים שמעולם לא היית יפה." אני אומרת, קולי שקט ורגוע, מעולם בחיי לא איבדתי את קור רוחי, זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה להתגאות בהם בחיי.
"רוצה להסביר את כוונתך?" הקול שואל ואני יכולה להרגיש כיצד הוא מתקרב אליי, כאילו הוא מדבר אל תוך אוזני אך הוא לא קרוב מספיק בשביל זה.
"לא כל-כך." אני אומרת בשעמום וקמה ממקומי, אני לא מרימה את עיניי בשביל להסתכל עליו, אני פשוט מסתובבת והולכת בדיוק כמו שאני עושה במשך כל חיי.
הייתי כבר בחצי הדרך אל הדלת, בחצי הדרך לעולם לא לדעת מי היה אותו אדם, אך אז הוא צעק.
"שכחת משהו." הוא צעק אך קולו היה משעומם כאילו הוא אינו מוצא בזה עניין, אבל אני מצאתי, היו לי דברים מעטים במיוחד בעולם הזה, אפילו יחסית לשאר הנערים במקום הזה, ולא יכולתי להרשות לעצמי לאבד דבר.
כאשר הסתובבתי להסתכל מה שכחתי הוא עמד בדיוק מאחוריי וחיוך פרוע על פניו.
"שכחת להציג את עצמך." הוא אמר, והוא היה כל-כך קרוב אליי שהייתי צריכה להרים את עיניי בשביל להסתכל עליו.
אני חייבת לומר לכם שטעיתי, הוא לא היה מכוער, הוא היה די יפה תואר, במין צורה מוזרה כזאת, במין דרך חסרת מאמץ ולא מודעת, ואני מניחה שזו הייתה הדרך הטובה ביותר.
"זה לא כאילו אתה הצגת את עצמך." אני עונה לו ורוצה להסתובב ללכת, אבל אם לומר את האמת, הוא מסקרן אותי במין צורה מוזרה כזו, אני מניחה שזה בגלל שהוא מנסה לעבור את החומות שהקמתי בשביל להגן על עצמי, חבל רק שהוא לא יודע שזה אבוד, שהן עומדות שם זמן רב מידי ושעד עכשיו איש לא הצליח אפילו לשרוט אותן.
"קוראים לי איאן קלייד." הוא אמר והושיט לי את ידו ללחיצה, או שזה מה שהנחתי שהוא עושה, התנועה לא הייתה מוצלחת במיוחד.
"נחמד להכיר אותך." אני אומרת ומסתובבת ללכת, הוא נחמד, אבל אני מעדיפה להישאר לבד, משום שכך קל יותר.
"עדיין לא הצגת את עצמך." הוא מזכיר לי ומתחיל ללכת לצידי, היה ברור לי שהוא לא יעזוב אותי עכשיו, תמיד יש מישהו כמוהו בכל מקום שאני הולכת אליו, מישהו שחושב שהוא יותר טוב מכל השאר, שהוא יצליח במקום בו הם נכשלו.
"קלייר." אני זורקת מעבר לכתפי, ואני מפעילה את המוזיקה שלי ברגע שאני עונה לו, אך למרות הווליום מסכן החיים, עדיין הצלחתי לשמוע את קריאת הניצחון שלו, וזה היה מוזר, משום שאיש מעולם לא שמח כל-כך לגלות את שמי.