קיטשי וקטלני- פרק 6

'מה זה? איפה אני?' זאת הייתה המחשבה הראשונה כשקמתי בגלל רעשים מוזרים.
הסתכלתי מסביב אבל כבר לא הייתי בכלוב ההוא, הייתי בחדר בינוני עם קירות בצבע אדום-דם,והריהוט היחיד שהיה בו היה מיטה עם משענת ברזל ושולחן מתפרק קטן.
קמתי מהמיטה וחיפשתי את הדלת, רק שלא הייתה כזאת. ביאוש התחלתי לבעוט בקיר בעיטות חזקות, עד שראיתי חור קטן בקצה התחתון של הקיר ולחצתי עליו עם תקווה מחודשת…….
-כלום לא קרה.
פתאום הופיע עוד יצור עם ברדס מולי. הלכתי אחורה, לשמור מרחק.
היצור רק הניח מגש על הרצפה ואז הרים ידיים, מהמרפק ומעלה, כדי להראות ידידות. עדיין לא יכולתי לבטוח בו לגמרי-או בכלל אבל נרגעתי קצת, מדהים מה תנועה אחת יכולה לעשות.
היצור הסיט את הברדס, רק טיפה וראיתי את העיניים שלו-
הן היו זהובות, ואז כסופות, אדומות וחזרו לזהב.
העיניים שלי נפערו והיצור נעלם משם. הלכתי בזהירות למקום שבו הוא עמד, אבל הוא לא היה שם- נראה או לא.
אחרי כמה נעיצות מבטים בנקודה בה הוא עמד, שמתי לב למגש. הורדתי את המכסה שהיה עליו וראיתי מים סוף-סוף וגם צלחת עם פרוסת לחם אחת.
אכלתי חצי ממנה לאט ופניתי להסתכל מה לקחו לי. האולר נעלם וגם החבל ובקבוקון הדם- בעצם אלו גם לא הבגדים שלבשתי קודם. אלא מכנס שחור צמוד עם לולאות בצדדים, וחולצה שחורה צמודה עם לולאות ליד כפות הידיים ושורת כפתורים קטנה מעל הלב. עכשיו נבהלתי וכעסתי, שילוב מעניין.
משהו או מישהו- אחת הדמויות האלה עם הברדס, תפסה אותי שוב וקשרה אותי למיטה בעזרת הלולאות בבגדים. ניסיתי להיאבק ולזוז אבל לא הצלחתי.
עכשיו באמת פחדתי.
היצור הוריד את היד שלו באיטיות לעבר החזה שלי, אבל לפני שהוא נגע קול קרא "עצור!" הקול היה סמכותי והיה ברור שהיצור מפחד ממנו. הוא התרחק ונעלם מהחדר.
משהו אחר הופיע במקומו, יותר נכון מישהו. הוא נראה כמו בן-אדם חוץ מהעובדה הפשוטה שהיו לו כנפיים קטנות ועור אפור.
"מי…מי אתה?" הצלחתי לשאול רועדת.
"חואן" היצור אמר בשלווה.
"מה-"
"-מה אני?, אני דידספיר- שד טורף נשמות" הוא אמר בלי שמץ של רגש כלשהו.
הוא הושיט יד אל כיס בבגדו ושלף משם פיגיון, זה אומנם היה נשק אבל התפעלתי מהצורה שלו כמו מיצירת אומנות. מהניצב השחור התפתלו לשונות מתכת עד תחילת הלהב הכסוף והחד. הניצב כאילו התאים במיוחד ליד של חואן ונראה היה שחואן רואה את הערכתי לכלי הנשק הזה.
"יפה נכון?" הוא שאל ואני רק הנהנתי.
הוא הוריד בעדינות את ידו וגיליתי בדרך הכואבת שהלהב אכן חד וקטלני.
הוא חתך מעל הלב שלושה פסים אלכסוניים מקבילים.
אחר כך הוא לקח קצת דם מכל אחד מהפצעים במזרק וניער אותו כדי לערבב את הדם.
הוא גם הסביר: "זה לא אותו דם, לא אצלך. את מעורבת, נכון? מה שאומר שהחלקים השונים בעלי דם קצת שונה, השוני בולט יותר בעיקר כי עוד לא גילית מה את"
'מה?, על מה לעזאזל הוא מדבר' חשבתי לעצמי בזמן שנאבקתי בדחף לצרוח, לבכות או אפילו לכווץ את העיניים בכאב.
הוא הניח את המזרקעל השולחן המתפורר וחתך עוד פסים עמוקים בשתי רגליי ובשתי ידיי.
סוף-סוף, חשבתי לעצמי כשהו מיקם את הפיגיון בדיוק מעל ללב ונעץ אותו.