הרגשה

ההרגשה הזאת, ההרגשה הבילתי פוסקת הזאת של האנדרנלין הזורם בגופך. זה כמו רעל, זה כמו סם. ממכר. אתה מלא במרץ, אתה מרגיש ששום דבר לא יכול לעצור אותך, אתה חי,חי, חי. אתה נושם אוויר קר ושואף אותו בכל תנועה חדה שידייך יוצרות, הודפות את בובות האימונים. רגלי בועטות לכל עבר וגופי לא מפסיק לזוז. עכשיו אני עומד דומם בחדר האימונים, מתנשם ומתנשף כמו חיה פיראית. בובות האימונים שרועות על הרצפה כמו גופות. בגדי סחוטי זיעה. קול זמזום צורמני נשמע זה הסימן שלי לעבור לאימון השני. ליבי פועם בקצב צעדי המהירים, אני מחכה מחוץ לדלת הסגורה ממתין בשקט שהחדר יתחלף ויתחיל האימון השני. המנורה האדומה שמעל הדלת הכפולה מהבהבת באדום; זה הסימן שלי להיכנס. אני דוחף את הדלת הכפולה והיא נפתחת בקול חריקה. אני מחייך כשאני רואה את בובות האימונים מסודרות בשורה כשבמרכז ביטנם מצויירת מטרה. אני חוטף את הקשת ממקומה ותולה את אשפת החצים באלכסון על גבי. אני עוצם את עיניי ולוקח נשימה חדה, משאיר אותה בראותי, ונושף. אני שולף חץ מאשפת החצים ומותח אותו בקשת. אני מייצב את אחיזתי במיתר ומחכה בקוצר רוח לקול הזמזום שיורה לי להתחיל באימון. והנה הוא מגיע ופתאום מן רגש משונה מתחיל לבעבע בי. אני משחרר את החץ והוא פוגע בדיוק במרכז המטרה. אני מותח עוד חץ ומשחרר, הוא פוגע שוב, ושוב,ושוב.