קטע נוסף של 'הסתכנות'

…החץ בוער בגרוני. עד לפני שעה קלה עוד הייתי על רגליי וחרבי הארוכה היתה בידי. הייתי בעיצומו של קרב עם היצורים-חסרי-השם כשאר הרגשתי אותו פוגע בי, חזק ומפתיע.
ידי טיפסו מיידית אל גרוני, ממששות את החץ ובודקות את אורכו. דם נטף ממני.
"זהו סופך, לוסי, ואני אהיה גאה להיות זה שיביא אותו עלייך." המנהיג שלהם נעמד מולי, מחייך את חיוכו העקום וחסר השניים. הוא החזיק חרב קצרה שצבעה כחול. היצורים שלו עמדו מאחוריו, ספק למען הגנה ספק מציות. הכל סביבי בער והוסתר מאחורי העשן הכבד שהתפזר, כך שלא הצלחתי לראות היכן חבריי או חרבי. מתי הספקתי לאבד אותה?
"איך אתה רוצה להרוג אותי? הרי חרבך וודאי שלא תועיל, וגם לא חרבותיהם של אנשייך." אמרתי לו בעוקצנות. "וגם אם כן, אני פשוט אוכל להתחדש שוב." זה היה מעט שקר. יכולתי התחדש, אך אחרי שלוש פעמים זה עלול להיות מסוכן.
שמעתי את אסף קורא בשמי. טוב, באחד משמותיי. 'רק שלא יתקרב רק שלא יתקרב…' אני לא בעמדה להציל אותו והוא לא בעמדה להביס את היצורים. היו מאות מהם כאן.
"מי אמר שאני חייב להרוג אותך עכשיו?" הוא צחק ואחריו השאר. "אני יכול לשמור עלייך בתור אסירה עד שתירקבי. את אולי 'בת אלמוות' אך בלי מזון ומים גופך ייחלש. לא יהיה איש להציל אותך בעוד כ… מאה שנים? מאתיים?" הוא עשה את עצמו כמחשב כמה שנים יחזיק בי.
"ואחרי מאתיים שנה, מה אז?" המשכתי לשאול אותו שאלות. הייתי חייבת להרוויח זמן כדי להגיע לקצה הרחוב. ברגע שהגיע לשם חבריי יוכלו לראות אותי ולבוא לעזור לי.
לפחות ככה קיוויתי.
"הו, עד שיעברו מאתיים שנה החרב שלך כבר תחזור, לא?" עיני נפערו מהמחשבה שהוא מתכנן להרוג אותי בעזרת חרבי שלי. הוא כיתר אותי ועכשיו כבר היה ממש קרוב. ידו אחזה בגסות בזרועי ומשכה אותי לעברו. הבל פיו הריח כמו גופה ישנה. הוא התחיל ללכת, מניף וזורק אותי על כתפו בגסות. התנשפתי בהפתעה ועמתי את עיני. עדיין לא נכנעתי.
התרכזתי בשקט שמרחף באוויר בין כל הרעש, מרגישה את הרטט בגופי עולה אט-אט. עיני שינו את צבען כשפקחתי אותן. הן היו שחורות, וכמוהן גם ההילה שאפפה אותי.
"אתה אולי תצליח לתפוס אותי, אך מי אמר בכלל שאכנע?" קולי היה עמוק אך צרוד מעט. המנהיג שהחזיק אותי נבהל מעט ואחת מידיו איבדה אחיזה. "מ-מה?… מי את?…" שמעתי את קולי צוחק בפראות לנוכח בלבולו. הנחתי את ידי על צווארו וציפורניי הארוכות התחפרו עמוק בתוך בשרו. הוא התחיל לצרוח. שאר היצורים התרחקו מעט מאיתנו. היה אפשר לראות בעיניהם שהם מפחדים להתקרב.
אני לא מאשימה אותם.
קפצתי אחורה והושטתי את ידי קדימה כמו חרב. "צעד אחד ואתה מת." לחשתי לו. הוא התאבן במקומו בזמן שאני חרטתי סמל על בטנו.
הבטתי בשאר היצורים. הרצון לדם ולהרג היה כל כך חזק, אך משום מה שצד האנושי שבי ביקש רחמים. "היום השאיר אותכם בחיים, אך בפעם הבאה…" הם הבינו את הרמז והסתלקו משם, נעלמים ומשאירים עשן מאחוריהם.
קרסתי על רגליי בתשישות. כל כך הרבה ערפל ועשן שרר סביב, אני לא אמצא את חבריי ככה בקרוב. נגעתי בקיר האבן הקרוב. "לואיס ש'ל מון…" מלמלתי את מילות הלחש ובין רגע האוויר קפא, ואז התפוצץ לחלקיקים קטנים של שלג רך.
הבטתי בחבריי שבהו פתאום זה בזה בבלבול, ואז התחלתי להתקדם לעברם.
"לוס!" הם צעקו והתחילו לרוץ לעברי. "בחיי מרלין! למה ואיך יש לך חץ בגרון?!" נבהלה לירון ואחזה בכתפיי, כאילו אני אפול במקרה. "זה סיפור ארוך… בכל מקרה, כולם בסדר?" התעלמתי משאלתה.
היא הנהנה לאישור.
טליה שלחה לי מבט אזהרה, וצמרמורת עברה בגופי. היא צודקת, אני חייבת להגיע ל'חדר הלבן' כדי להוציא את החץ ביסודיות…