קוראת הנשמות

ונוס הייתה לבד. לא שזה השפיע עליה במיוחד; רוב ימי חייה היא הייתה לבד. היה משהו מנחם בשהייה לבד. היא העדיפה בהרבה להיות לבד מאשר לסבול את המולת ההמונים.
הטירה הגדולה לא הייתה מקום מתאים לאנשים שאוהבים להיות לבד. היא הייתה מלאת אולמות נשף גבוהי תקרה, חדרי אוכל ענקיים וארוכים, וחדרים שפשוט דרשו שקבוצה של כמה אנשים תתקבץ בהם.
היא אהבה את החדר בו היה הפסנתר. חדר המוסיקה, כינתה אותו. אצבעותיה הלבנות, הדקיקות והארוכות רפרפו על קלידי הפסנתר, מלטפות את הקלידים החלקים, מנגנות מגינות שקטות ועצובות. ונוס חשבה על פתיתי שלג מסתחררים באוויר. אצבעותיה הפיקו פתיתי שלג מסתחררים באוויר- המוזיקה הדיפה קור ושלג.
לא היו לה דפי תווים. בתקופה שבה אנשים נשרפים חיים, דפי תווים לא היו בראש דאגותיהם של אנשי העולם. רובם רצו לברוח מהפטריוטים, והיו עסוקים בהישרדות מאשר בייצור דפי תווים לפסנתר.
העולם התשנה, היא הבחינה בהרהור. הוא כבר לא היה המקום שהיה לפני עשר שנים. האנשים התפכחו יותר, הפכו אכזריים יותר וכועסים יותר. היא לא הבינה למה קשה לאנשים למצוא שלווה. שיתיישבו על האדמה לרגע במקום לבנות עליה, ינשמו עמוק, יעצמו עיניים, יקפלו רגליים ויצמידו אגרופים. לה זה תמיד עזר. אבל מצד שני, היא לא הייתה שאר העולם, וחבל שכך. לו כל אנשי העולם היו כמוה, העולם היה מקום שלו ושקט ולא-רועש. עולם לא-רועש. איזו מחשבה משונה.
לא יכול להיות שהעולם ינוח לרגע, חשבה ונוס. הוא עסוק מדי בריצה קדימה, בהשגה של עוד ועוד דברים שאין שום צורך בהם. היא הבינה מה הצורך בפסנתר, כמובן. היא לא הבינה מה הצורך בנעלי עקב. לשם מה רוצות נשות העולם להסתובב על דברים גבוהים שמעוותים את ההליכה שלהן?
היו כמה המצאות של בני האדם שהיא הבינה את הצורך בהם. היא הבינה מה הצורך בספרים. היא הבינה מה הצורך במעילים. היא הבינה מה הצורך בכפפות. היא לא הבינה מה הצורך באיפור. היא לא הבינה מה הצורך בדיבור. היא לא הבינה מה הצורך במזלג לקינוח. היא לא הבינה מה הצורך במלחמות.
מה בני האדם משיגים בעריפת ראשים? בזריקת חניתות או סכינים? בהרג המוני? בכבישת מדינות?
מוות.
היא עדיין ניגנה. היא הגיעה לשלב המטושטש בין המצאת מקצבים לבין היצמדות לתווים אמיתיים.
זה היה השלב אליו שאפה להגיע, השלב בו המוסיקה הופכת לחלק ממנה ובלתי אפשרי להפריד ביניהן. השלב בו הלב מנגן את המנגינות והמוח מאזין. השלב בו כל התחושות שחשה בימים האחרונים צפים ועולים בכל תו ותו.
המנגינה לא הייתה כועסת. היא לא הצליחה מעולם לנגן מנגינות מכעס. היא לא כעסה- היא הפרידה בין האחרים לבינה וידעה כיצד לתמרן בין שני המקומות בלי להיפגע. בלי לכעוס.
המנגינה הייתה עצובה. היא הייתה מהורהרת. היא הייתה שקטה; מסוג המנגינות הרגילות שניגנה. היא לא ניגנה מנגינות סוערות- היא לא הייתה מסוגלת לנגן משהו סוער וכועס אמיתי מהלב.
היא לא ליוותה את מנגינותיה במילים. היא העדיפה שלא לזהם את המנגינות שלה במילים מיותרות. אחרים הצמידו להרבה ממנגינותיה מילים, אך מעולם הם לא הצליחו למצוא את המילים המתאימות למוסיקה שלה. רק מילים חסרות תועלת, מילים ועוד מילים ועוד מילים שטימאו את המחשבות שחשבה כאצבעותיה ניגנו, כשליבה פעם באותן מנגינות שאצבעותיה הפיקו.
ונוס מעולם לא פגשה אדם שהמילים שלו התאימו בדיוק למוסיקה שלה. היא לא חשבה שאדם כזה קיים בעולם, אדם שיכול להתאים מילים נכונות לדבר כמו המוסיקה שלה.
היא לא הייתה צנועה; לשם מה לה להיות צנועה אם היא יודעת איך היא מנגנת, אם היא יודעת שהמוסיקה שלה חודרת לליבם של האנשים ומבטאת את תקוותיהם, את פחדיהם ואת סודותיהם הכמוסים ביותר?
ונוס ניגנה כדי לגעת בנקודה הפגיעה ביותר בנפש האדם, הנקודה ממנה היא יכלה לקרוא את האדם כפי שקראה את ספריה, לקרוא אותו דף אחר דף, לקרוא את נשמתו, לזהות את פחדיו, סודותיו ותקוותיו. ובמקרים שבהם הייתה בסכנה- לנצל אותם.
היא לא היססה להשתמש בכוחה כשהייתה בסכנה. היא ניצלה את כוחותיה לשם הגנה עצמית. לא שהיה אכפת לה במיוחד להשתמש בכוחותיה לשם ההנאה בלבד. בעולם שבו לכל בן-אדם יש צד הרבה יותר אפל ממה שהוא מראה, לשם מה לה להתעלם מכוחותיה? בעיניה, זו הייתה דרך הישרדות.
מוזר היה לצופה מהצד לדמיין שהנערה הזו, בשמלת הקטיפה השחורה והכבדה שלה, שיערה הכהה מפוזר על גבה, נלחמת על הישרדותה.
ונוס ידעה, כמובן, על העיניים הקרות שהביטה בה מהעצים באותו ליל דצמבר מושלג. היא ידעה שבעלת העיניים הקרות הייתה פטריוטית צעירה בשם ג'ניקה. ונוס קראה את נשמתה של אותה הפטריוטית, וידעה שהצטרפה לפטריוטים מאילוץ, כשהייתה בת שבע, ובגיל אחת-עשרה רצחה כבר שמונה-עשרה גברים ונשים. ונוס ידעה שבגיל שלוש-עשרה היא איבדה כל רצון לחיות וניסתה להתאבד. ונוס ידעה שאותה הצעירה לא רוצה להיות בשורות הפטריוטים. ונוס ידעה שג'ניקה באמת רצתה למות, לכן התנדבה למשימות המסוכנות ביותר. ונוס ידעה שמפקדיה של ג'ניקה ראו בעין יפה את התנדבותה למשימות המסוכנות, לכן החליטו לצרף אותה למעגל המרכזי.
ונוס לא הצליחה להבין מהו המעגל המרכזי, אבל זה לא הדאיג אותה. היא ידעה שהפטריוטית הצעירה לא רוצה להרוג אותה, אלא לערוק מצבא הפטריוטים ולברוח למקום רחוק כל כך שרגל אדם לא דרכה בו מעולם, ושם תוכל לצעוק את כל מה שהרגישה במשך עשר שנים של הדחקה בשורת הפטריוטים. ונוס שקלה אפילו לעזור לג'ניקה, בידיעה כמה סבל חוותה הנערה בת השבע-עשרה בימי חייה המועטים.
היא עצמה את עיניה, מנגנת עדיין, וחיפשה בחלל הריק את מחשבתה של הנערה.
נשמתה ריחפה מחוץ לטירה, משוטטת ביער הסבוך, מחפשת את המחנה שהקימה ג'ניקה. הפטריוטית הצעירה הספיקה כבר למצוא חן בעיניה של ונוס, מאז אותו יום בו חיטטה עמוק-עמוק בתוך נפשה של ג'ניקה וגילתה שהיא מנגנת על פסנתר, כמוה, ולא טורחת לצרף מילים טמאות למנגינותיה.
היא מעולם לא ראתה את ג'ניקה בעיניים גשמיות- בעיניה הרוחניות היא ראתה את ג'ניקה ברונטית, ירוקת עיניים. בעיניה הרוחניות בני אדם לא נראו תמיד כמו שמראם באמת- בעיניים הרוחניות מראם היה כמראה התגשמות נפשם.
ונוס המשיכה לנגן. היא ניגנה בתת-מודע, מחשבותיה מרחפות ומשוטטות סביב בניסיון למצוא את נפשה של ג'ניקה. את מחשבותיה.
הנערה לא הייתה ביער. היא לא הייתה מסביב לטירה, לא באחד מהכפרים בהמשך הדרך, לא בעיר הגדולה ולא בטווח שלוש-מאות הקילומטרים הקרובים.
היא לחצה על הקליד הלא נכון וחזרה לגופה באוושוש רוחני. העובדה שג'ניקה לא נמצאה לא השפיעה עליה יותר מידי. היא ניגנה את אותו התו השגוי וחזרה לשוטט ברחבי וינאקור, מגששת אחרי נשמתה הכאובה של ג'ניקה.
היא החלה להיקשר לדמות שמעולם לא פגשה, דמות שנשלחה בידי אויביה. זה היה מגוחך. כבש לא נקשר לאדם שעתיד להרוג אותו.
היא נשמה עמוק. כל הנשמות של בני האנוש התערבלו והסתחררו סביבה, כל אחת שונה מרעותה. היא התבלבלה מכמות הנשמות המרוכזת בעיר והביטה בכולן במקביל. נשמות, נשמות, בכל מקום סביבה נשמות. נשמות שחורות, נשמות אפלות, נשמות רעות, קומץ נשמות טובות. היא נשמה שוב.
היא לא ידעה לאן לפנות, לאן להסתובב, משום שבכל מקום היו נשמות של אנשים. לא משנה לאיזה כיוון הסתובבה, אנשים היו סביבה. נשמות של אנשים, ליתר דיוק.
כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה נשמות. היא לא יכלה לנשום את האוויר הרוחני שפלטו רבבות הנשמות סביבה. היא ניסתה לברוח מהם. להסתלק.
היא קטעה את החיפוש והפסיקה לנגן. הפסנתר דמם.
היא שלפה את מחברת הרישום שלה והחלה לצייר. היא ציירה את המוות לבוש בגלימתו השחורה, ברדסו מונח על גולגולתו החשופה בקלילות שרוח קלה יכולה להסיר. עיניו של המוות היו בור שחור ועמוק, שממנו אין דרך חזרה.