קוראת הנשמות- פרק שני

ונוס הביטה בירח התלוי בשמיים. קו כסוף של אור הזדחל לחדר השינה שלה, והיא עצמה את עיניה והשתקעה במיטה. הסדינים היו קרים וצוננים נגד גופה, והיא אספה את שיערה הכהה שהתפזר על ציפת הכרית הצחורה.
היא חשבה. היא חשבה על העולם, היא חשבה על האנשים שהורסים את העולם. היא חשבה על האנשים שלא עשו דבר ונרצחו באכזריות. היא חיפשה אותם בתוך ים הנשמות האבודות, ומצאה אימהות מתייפחות, גברים מרוחקים, פעוטות מייללים וילדים עצובים. כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה דמעות, כל כך הרבה נשמות אבודות.
היא עזרה להן במעט שיכלה לעזור, הושטת יד מנחמת. היא הוציאה חלק מתוך הים, עוזרת להם להגיע אל תוך עולם הרוח. זו הייתה מטלה לא פשוטה, והיא כמעט נשאבה בעצמה אל תוך הים.
היה כל כך הרבה סבל סביבה, עד שהוא החל לשטוף גם אותה, ושכן בפינה מרוחקת בירכתי מוחה. הוא היה איתה כשניגנה, כשאכלה את ארוחותיה, כשכתבה, כשציירה במחברת הרישום שלה, כששכבה במיטה.
היא לא יכלה יותר מול העצב הקודר שהלך והשתלט עליה. היא קמה מהמיטה ולקחה את יומנה משולחן הכתיבה הניצב מתחת לחלון, מואר-למחצה באורו הכסוף של הירח, שנמתח כחבל דק אל תוך חדר השינה הגבוה.
היא לקחה גם עט משולחן הכתיבה ושבה לחמימות השמיכות.

13.3

התאריך סתמי, ובכל זאת תמיד מציינים אותו בראשית הדף. כאילו שכשנשוב ונקרא את הדברים התאריך ישפיע במשהו. הוא יחזור על עצמו בשנה הבאה, ובזו שאחריה, ובזו שאחריה, ובזו שאחריה.
בני האדם מקדישים תשומת לב מיותרת לדברים הקטנים האלה. הם קטנוניים כל כך לגבי הדברים הלא-חשובים ומתעלמים מהדברים החשובים באמת, כאילו אם הם יתעלמו מספיק זמן הם ייעלמו. כאילו אם הם ישבו מספיק זמן ויתעסקו בספרה האחרונה של התאריך, כל הבעיות שלהם בעולם יפתרו.
בני האדם הגדירו את הזמן לראשונה, ומאז הם משתעבדים לו.
"אין לי זמן, אין לי זמן!"
"אני ממש ממהר!"
"אין לי זמן לעסוק בשטויות האלו!"
אבל בכל זאת כתבתי את התאריך, בפינה השמאלית של ראשית הדף, כדי לעשות סדר. בראש, או במילים.
המילים לא מתאימות לכל כך הרבה דברים טהורים, כמו מוזיקה, כמו דפי נייר ריקים. הדף הריק משתוקק להתמלא במילים שרק יזיקו לו. דברים תמימים משתוקקים לדברים חזקים מהם, והחזקים משתוקקים לחלשים לנצל אותם.
המילים מנצלות את הכותבים האומללים ואת דף הנייר הריק. התווים זורמים בין אצבעותיי כמו מים, כמו יצירת אמנות אמיתית, בלי מילים שיטמאו את האמנות.
המילים האלה נמצאות בכל מקום שהן רוצות להימצא בו. עכשיו הן מקננות בתוך מוחי ורוחשות לעבר דף הנייר המואר באורו הכסוף והקר של הירח.
אני חושבת לקום מהמיטה ולנגן. אני צריכה לנגן. אני צריכה משהו שהוא לא מילים.

היא הפסיקה לכתוב והטיחה את היומן בשולחן הכתיבה. המילים זיהמו אותה, המילים נמצאו בכל תא מגופה והיא הייתה צריכה לנקות אותן ממנה.

אז היא קמה לחדר המוזיקה והניחה את אצבעותיה על הקלידים. כותונת הלילה הלבנה שלה היתה סתורה, שיערה הכהה והגלי מפוזר על גבה, ועיניה משוטטות בין כנף הפסנתר לבין הירח, לבין אורו המאיר את החדר באפלולית כסופה.
אור המאיר באפלולית כסופה. היא ניגנה באור המאיר אפלולית כסופה, היא ניגנה וסביבה הייתה אפלולית כסופה, היא ניגנה והייתה אפלולית כסופה, היא ניגנה אפלולית כסופה. היא ניגנה את אור הירח הכסוף. היא הייתה אור הירח הכסוף. והיא הייתה המילים שלא נאמרו.
הציור שציירה מוקדם יותר היום נח על הרצפה. היא ראתה אותו בזווית העיניים,המוות עם פני הגולגולת והגלימה השחורה העבה. היא עצמה את עיניה והניחה למוות לרקוד. היא ראתה אותו מתרומם, מנקה את השלג שנח על כתפיו, ורוקד בחיוניות. המוות היה חיוני.
הוא הסתובב, גלימתו השחורה מתנופפת וחושפת את עצם השוק שלו, את עצמות כפות הרגליים. והוא הרשה לעצמו לא לאסוף את נשמות המתים ולהקשיב למוזיקה ולרקוד.
היא הכתה על הקלידים.
היא הייתה המילים שלא נאמרו באפלולית כסופה מוגנת במוזיקה. היא הייתה שדה, היא הייתה קוראת נשמות, היא הייתה פסנתרנית מוכשרת וציירת מחוננת, היא הייתה המילים שלא נאמרו, היא הייתה אפלולית כסופה והיא הייתה ונוס.
היא הייתה כל הדברים האלה והייתה היא עצמה, אישיות שברירית שהורכבה מכל אותם אפלוליות כסופות והמילים שלא נאמרו.
המוות התיישב על הפסנתר, ונדנד את רגליו כמו ילד קטן. הוא הסיר את ברדס הגלימה מעל ראשו וגולגולתו נחשפה באופן מלא. הוא הטה את ראשו מעט הצידה, כילד שתוהה מה יקרה אם ימשיך. המוות היה זקן יותר מכל אדם, והתנהג בכל זאת כמו ילד. הוא תופף באצבעותיו על הקלידים. ונוס פינתה לו מקום, והוא התיישב לידה. היא לחצה על קליד אחד, והוא לחץ על קליד שני. היא חייכה, הוא לחץ את שתי ידיו על הקלידים. הם ניגנו ביחד, המוות מהסס לפני כל תו וונוס מדריכה אותו. הם לא ניגנו כגוף אחד; זה לא היה אפשרי, כיוון שוונוס הייתה מנוסה הרבה יותר מהמוות. הוא היה מוכשר, זה נכון, אבל הוא לא הגיע לרמה שלה. הוא לא יכל, כיוון שזה לא היה הכלי שלו, הכלי שנשמתו מחוברת אליו. המוות היה מחובר לחרמש, ונוס הייתה מחוברת לפסנתר.
המוות ריחף מעל הפסנתר וחזר לדף, עיניו השחורות מביטות בה בכל מעשה, בכל לחיצת אצבעות כף היד על קליד מסוים.
הנגינה בפסנתר הייתה חלק מהנשמה של ונוס. היא הייתה חלק ממנה, חלק שבלתי אפשרי להתנתק ממנו. הנגינה הייתה חשובה לה כמו שאוויר היה חשוב לבני אדם- לשדים אין צורך בנשימה, למרות שרובם עושים זאת.
הצינה באה בהפתעה. היא הייתה מחוברת כל כך למוזיקה, ולשביבי העולם הרוחני, שלא הרגישה בקור עד שזה הטיח עצמו בה. הוא היה אכזרי, כמו כל דבר אחר שממנו ניסתה להתנתק כשניגנה.
המוות היה חסר סבלנות, ויצא מהדף שוב. היא ניסתה לשדל אותו, בלי קול, לחזור חזרה לתוך הדף, אך הוא סירב. הוא רצה שוב להרגיש חופשי מכל המטלות שעליו. היא הבינה אותו. מי רוצה לאסוף את נשמות המתים בכל יום? כל כך הרבה נשמות, כל כך הרבה מתים, כל כך הרבה עבודה. הוא נגע בה בקצה אצבעו, ואז נגע בקלידים. היא פתחה באחד הלחנים שלה, הוא המשיך. היא לחצה על הקלידים בצד שמאל, שבו היא ישבה, הוא על הקלידים הימניים, שם הוא ישב. הם ניגנו ביחד, לגמרי ביחד, כיצור מעוות בעל ארבע זרועות.
הוא לא הניח לה, אבל הוא רצה ללמוד. היא הבינה מדוע הוא כה עקשן. גם היא הייתה כל כך עקשנית כשמרת הולדרן סירבה ללמדה את כל יסודות קריאת הנשמות ביום אחד.
הם המשיכו לנגן זמן מה. המוות כבר התחיל ממש לשלוט בפסנתר, אצבעותיו הדקות והארוכות מנגנות במומחיות. היא עודדה אותו במנוד ראש קל, לפני שנעלם באוושוש למקום בו היו צריכים אותו.
הקשר היחידי שלה עם העולם שמחוץ למבצר, הוא אפילו לא היה באמת לצידה, רק צל מציורו היה איתה. מנוד הראש, השידול, כל אלו היו הקשר הגשמי היחידי שלה עם מישהו מבחוץ.
וגם איתו היא לא דיברה, כי לא היה טעם במילים בין המוות לוונוס- הם השלימו זה את זה בדרך חולנית, עולם החיים מול עולם המתים.
הם היו אותו עולם בעצם. שני צדדים של אותו עולם, שבאמצעו הכל אפור, ובצדדיו- שחור או לבן. אין רק שחור או רק לבן. הכל מתערבב, טובים עם רעים, מתים עם חיים.
אותו עולם, צדדים שונים, אנשים זהים.