קוראת הנשמות- פרק שלישי
ונוס לבשה את מיטב בגדיה, שמלת קטיפה ארוכה שצבעה לבן. היא הייתה צמודה יחסית לגופה עד המותן, שם התרחבה מעט כדי לאפשר הליכה נוחה. היא הברישה את שיערה הכהה ואספה אותו בפקעת מסוגננת באמצעות סיכות ואצבעות דקות של פסנתרנית.
היא נעלה מגפיים מעור איילה רך והחביאה בתוך המגף השמאלי פגיון חד אותו קיבלה ממורתה משכבר הימים- מרת הולדרן. ניצבו היה מכסף טהור, והוא היה חלק מקישוטים שהקשו את האחיזה, ואת הלחימה, כמובן.
היא לא טרחה להתעניין בסיבת הנשף. היא לא אהבה במיוחד ללכת לנשפים; המוני האדם, בין אם בשמלות הנוקשות בין אם במקטרונים שחורים, המוזיקה הכבדה והלא- הרמונית, האוכל הדביק, הפכו את הכל לעיסה חיה ואנושית של חיוכים מזויפים ורשרושי בד.
היא לא רצתה ללכת לנשף, אבל קיבלה הוראה שאין עליה עוררין, ועל פיה היא חייבת ללכת לנשף.
ונוס שחררה קווצה בודדה מהשיער האסוף. היא מיששה אותה באצבעה והניחה אותה בעדינות על הרקה.
היא הסתובבה במקום ובד השמלה רשרש. היא החליקה את בד השמלה וחייכה חיוך קודר לעבר בבואתה שבמראה. החיוך היה זר לשפתיה והן נמתחו. היא טפחה עליהן באצבעותיה הלבנות והארוכות.
ונוס חשבה וליטפה את מחשוף שמלתה. הוא לא חשף יותר מידי, והנקודה העמוקה ביותר שלו הייתה מעט מתחת לעצם הבריח. ונוס המשיכה לחשוב, ולאחר כמה מחשבות מהורהרות, היא לקחה בקבוקון בושם והתיזה על האוויר. היא עברה במקום שעליו התיזה את הבושם וריחו דבק בה.
היו לה כמה משימות לבצע. כדי לבצע אותן, היא הייתה צריכה להיראות מושלמת.
והיא נראתה מושלמת. כל פרט ופרט בהופעתה היה מוקפד, מנעליה המצוחצחות עד שיערה האסוף בקפידה, ריחה הנעים והמחשוף החלבי.
היא נזכרה בנשף האחרון שביקרה בו, זה שנערך כמה ימים לפני תחילת השנה החדשה.
שיערה היה בגוון המבריק והשנוי במחלוקת בין סגול לשחור. עיניה האפורות בהקו בפניה הלבנות, עיניים זוהרות בחשכת הלילה.
שמלתה הכהה הייתה רפויה, ולא הבליטה את תווי גופה או סממנים נשיים אחרים. היא התיישבה על השלג הרך- שמלתה מקיפה את רגליה הלבנות, גרבונים שחורים, שקופים למחצה, מהווים החיץ היחיד בין גופה השברירי למראה לבין השלג היורד ללא רחם.
שיערה הפזור והארוך נח על מעיל דק שכיסה את כתפיה ואת הפלג העליון של גופה.
היה משהו אפל, מסתורי, החל בנעלי הקטיפה העדינות שלה וכלה בשפתיה המלאות והכהות על רקע עורה הלבן.
היא השעינה את ראשה על כפות ידיה מכוסות הכפפות, מניח לשיערה להתפזר סביב ולהקיף אותה כמסך שחור-סגול, בינה לבין הצינה.
היער מאחוריה היה שחור. העצים הסבוכים מאחוריה השתרגו במארג ענקי, מתמשך, וזוג עיניים קרות הביטו בה מתוך סבך העצים.
ונוס יכלה להרגיש, שוב, את השלג מרפרף על עורה, את הקור מסביב. היא התיישבה בכבדות על כיסא שהיה -במזל- מאחוריה ועיסתה את רקותיה בעיניים עצומות. הזיכרונות הציפו אותה.
וילונות קטיפה כבדים וכהים. משרתים שמסיטים אותם בקידה ובחיוך של שפתיים שחורות.
רעש סוליות הנעליים והעקבים על המרצפות, טיפוף מפה-לשם. האלכוהול זורם. מזל ששדים לא יכולים להשתכר, ורק אוהבים את טעם היין. מעל כל שד הילה בצבע אחר. צבעים כהים. מחשבות שנכתבות באותיות קטנות וזוהרות, ונשמעות אחר כך בתוך הראש שלה. בבת אחת. נשמות שנקראות עד הסוף, נעלמות בתוך החלל הגדול, טובעות בין כל הנשמות האחרות. מפסיקות להיות ייחודיות. הופכות להיות זהות, אפורות בצורה דומה באופן מחריד. ראשה הולם. הדממה משתלבת באופן מוזר יחד עם הרעש של המחשבות בראש שלה, מתגלה כדו-פרצופית כשכולם שותקים ובמוחם ביקורות נוקבות על השמלה של זו ועל כישרונו של זה.
ואז המוזיקה הנוראית. הפסנתר המסכן שהתעללו בו למען בידורם של שדי החברה הגבוהה.
ונוס לקחה את היומן שלה משידת העץ החומה ושרבטה שם את מה שהיא הרגישה. המילים שהתאימו ליצירה החדשה שלה.
"השמיים אפורים, הידיים קרות, הנשמות חמימות.
הבטחות נשכחות בגשם היורד.
היא הפנתה את פניה אל השמיים המוארים מאור הכוכבים,
וידעה שהגורל יפריד ביניהם, שכעת היא פנטום וחייה שאולים.
והעננים היו תזכורת להקרבה שנאלצה להקריב,
כנפיים קרועות, נשמות מרוחקות, דמעות שזלגו, טפרים חדים,
לבבות שקפאו."
היא הניחה את היומן בחזרה על השידה והביטה באצבעותיה הלבנות קורעות את הדף, מקמטות אותו לגוש נייר שהיו הרגשות שלה.
תגובות (8)
אוקיי, הכתיבה שלך ממש מעורפלת.
ואני לא ממש רואה לאן העלילה מתקדמת, נראה שאת כל הזמן כותבת דברים על עברה שלו ונוס. ומה שווה העבר בלי העתיד? או בלי ה-הווה?
אני חייבת להודות שהסיפור מתקדם באיטיות מייסרת, ואני לא מתייחסת אל פרקי הזמן בין העלת הפרקים אלא לסיפור עצמו, בעולם שלו.
ועדיין יש שאלות שחשובות לי ואני מבינה שהתשובות יגיעו בהמשך אבל זה ממש מציק לי, לדוגמא: מי אלו הפטריוטים ומה תפקידם בדיוק? מה הקטע של העולם הגשמי והרוחני? היא נמצאת בעולם הגשמי? או שבין שניהם? מי בדיוק ממונה עליה?
חוץ מזה שום דבר לא ממש מפריע לי באופן קריטי.
זה סיפור מקסים והכתיבה שלך – אף על פי שהיא מעורפלת מאוד- מקסימה וייפיפהפה.
תמשיכי בהקדם האפשרי, אני מקווה שהבנת את מה שכתבתי והתכוונתי אליו בתגובה הזו.
-אייל-
נ.ב:
סליחה על התגובה הארוכה><
את לא מבינה עד כמה אני שמחה לקרוא את התגובה שלך.
אני מעריכה מאוד את העובדה שכתבת הכל בלי להיות בוטה מידי בצורה שזה מעליב.
ונוס היא דמות מאוד מתוסבכת. כמו שאומרת הכותרת, היא קוראת נשמות. הנשמות נמצאות בעולם הרוחני, והאנשים עצמם בעולם הגשמי. ונוס קוראת את נשמות לגמרי רק כשהיא מנגנת על פסנתר, אז היא בתוך העולם הרוחני. כשהיא לא מנגנת, היא בין שני העולמות, מתנדנדת.
היא תקועה בעבר שלה. עברו עלייה כמה וכמה אירועים טראומתיים, והיא עוד לא מצליחה להתגבר עליהם.
על הפטריוטים תשמעי בקרוב מאוד. למעשה, עוד בפרק הבא.
התשובה לשאלה מי ממונה אליה תתברר בקרוב. מצטערת שאני מפזרת אותך עם בקרוב כאלה ואחרים, אבל אחרי הגדת פסח המוח שלי הופך לג'לי.
אין שום בעיה עם התגובה הארוכה. עדיפות תגובות כאלה על פני תגובות קצרות ונטולות כל ביקורת בונה.
תודה על שאמרת שהכתיבה שלי מקסימה. כן, היא מאוד מעורפלת. אני יודעת
תודה שוב.
סקיי.
הו! קריאת האגדה הייתה ממש מעצבנת ומתישה, אני מבינה אותך.
תודה על ההסבר על ונוס.
ואממ.. תמשיכי בהקדם האפשרי כי זה לא רק מקסים, זה גם מעניין ומסקרן, ואת ממש לא צריכה להודות לי על זה. זה פשוט עובדה.
-אייל-
החינוך הבריטי שקיבלתי מחייב את זה ^^
את בריטית?
הלוואי עליי^~^
ותמשיכי כבר><
חצי. ההורים של אימא שלי באו מאירלנד ואנגליה. רוב החינוך נעשה על פי הדרך הבריטית המסורתית. כולל שעת התה.
ההמשך יעלה מחר ^^
אני בריטי שלם ואני מצליח להתעלם די טוב מהנימוסים. אבל את סקיי, ואת מנומסת.
טוב, הכתיבה שלך באמת מעורפלת אבל אני אוהב את זה כי זה כאילו אני מחליט על ההתרחשויות ואת נותנת לי הכוונות במילים שמתאימות כמו כפפה ליד. באופן סופי ונוס היא דמות אדירה ואני אוהב אותה.
סם.
כן, כולנו הבנו את זה כבר, סם.
סתם, אתה דווקא די מנומס ביחס לקורה, למשל. כן, ונוס באמת אדירה. כתיבה מעורפלת זו אני. שמחה שאהבת את הפרק (?).