קוראים לה "טורקיז", כמו הים, כשהשמש משקיפה מעליו.

אנחנו אנשי הים, אנחנו נראים כמוכם בני האדם. אין לנו זנב וסנפירים, יש לנו רגליים וידיים.
לפני שנים רבות כולם חיו בים, או כך לפחות חשבו. הכל התחיל מנערה אחת, בתו של אל הים. היא הייתה מרדנית במיוחד. טוב, אני לא מאשים אותה.
קראו לה "טורקיז", כמו הים, כשהשמש משקיפה מעליו, שיערה ארוך ולבן ,עינייה היו כחולות כהות כמו הים בחשכה.
טורקיז תמיד התענינה בעולם שלמעלה, מעל פני הים. אביה התנגד לכך שהיא תצא מעל פני הים, אך זה לא מנע ממנה לעלות בסודיות למעלה. בלילות בשעת סגירת האורות, הייתה יוצאת מחדרה ושוחה למעלה, מרגישה את הים עוטף את גופה בקרירות, מעיף את שיערה לאחור, היא אהבה את הים עד מאוד.
"טורקיז? זאת את?" לחשה דמות משונה.
היא נרתעה, היא סובבה את ראשה לאחור באיטיות ובפחד, באופן מפתיעה גילתה שזאת חברתה אגם.
"אגמי!" צעקה ונשמה לרווחה. היא נגשה אליה וחיבקה אותה. לאגם, היה שיער כחול מתולתל ופוני בובה שהסתיר את עינייה הירוקות.
"מה את עושה פה בשעה כלכך מאוחרת?" שאלה אגם מבולבלת וחייכה.
"אה טוב.. ובכן, אני.. חלמתי סיוט, כן! היה לי סיוט" אמרה וצחקה. בעודה מקווה שאגם תאמין לה.
"אה, אוקיי. להתראות" אמרה והלכה לדרכה עם פרצוף חשדני.
טורקיז הסתכלה למעלה, והמשיכה לשחות למעלה בהתרגשות. היא הוציאה את ראשה כלפי מעלה וראתה את הכוכבים, היא אהבה לצפות בכוכבים. אביה היה נוהג לומר שאמה שמה באחד הכוכבים.
"אמא" מלמלה ועצמה את עינייה, היא נתנה לים להציף את גופה.
היא הלכה אל היבשה ושכבה לה שם בחול, שיחקה עם סרטנים ורצה בשפת הים, עד שהיבחנה בנער, זאת הפעם הראשונה שראתה נער ביבשה.
היא ראתה מים נוזלים מעינייו. 'מזה הנוזל הזה, אף פעם לא ראיתי משהו יפה כל כך' חשבה לעצמה.
"מה יש לך בעיניים?" שאלה והזיזה את ראשה הצידה.
"כלום" אמר והשפיל מבטו.
"תסתכל לי בעיניים" היא אמרה לו. היא לקחה את ידו והרימה את ראשו.
הנער הסתכל בעינייה, או יותר נכון שקע בהן.
"זה כל כך יפה" מלמלה והמשיכה לבהות בעיניו.
הנער הסמיק והשפיל מבט.
"מי את?" שאל מבוייש.
"אני טורקיז" אמרה ושיערה עף ברוח.
"אוי השמש כבר זורחת? אני חייבת לזוז! שמחתי להכירך." היא רצה בשפת הים וחיפשה מקום בטוח לשחות בו, למעמקי הים.
היא מהירה להגיע למיטתה, למזלה הגיעה בזמן. אחיותיה לא שמו לב להעלמותה.
כמו בכל בוקר היא ואחיותה התארגנו למסדר בוקר, היא לבשה שימלה ורודה עם שרשרת צדפה. הן הלכו בשדרה מאחוריי אביהן, כרגיל טורקיז הייתה מקדימה. היא שנאה להיות מקדימה, כל המבטים תמיד היו מופנים אליה, היא לא אהבה את זה כלל. יום אחד היא נסתה להבריז מהמסדר בוקר, אבל אביה נתפס פחד וחרדה שאולי עלתה למעלה מעל פני הים, אף אחד לא הבין את פחדו של אביה, כבר זמן מה שמסתובבת השאלה מדוע אביה שונא את היבשה. לאחר המסדר היא הלכה לחדרה, אביה חיכה לה שמה.
"איפה היית אתמול בלילה?" שאל וסובב את גופו אליה.
"למה כוונתך? הייתי פה בחדר." אמרה מפוחדת.
"טורקיז אל תשקרי לי!" צעק עליה.
"אני, אני לא משקרת!" צעקה בתקווה שיאמין לה.
אביה ליטף זקנו, הוא ידע שהיא משקרת. אך הוא לא עשה דבר בנידון. הוא יצא מחדרה מבלי לדבר מילה. היא נשמה לרווחה. השמש שקעה, טורקיז שינתה בגדיה ושחתה למעלה. להפתעתה גילתה את אותו הילד מהפעם הקודמת, היא נגשה אליו.
"אז איך קוראים לך?" שאלה והתיישבה לידו.
"אני טל" אמר וחייך, הוא שמח לראות אותה, הוא מהבוקר התיישב בחול בתקווה לראותה.
הם דיברו שעות על גבי שעות, אך בשבילם זה הרגיש כמו חמש דקות, טורקיז חיבבה את טל, וטל חיבב אותה.
"מתי אני אראה אותך שוב?" צעק לה.
"מחר" צעקה, היא נופפה לו לשלום ונכנסה לים.
השניים נפגשו כל יום, אהבה פרחה בינהם ואיתה הפחד שיגלו.
טורקיז סיפרה את סודה לטל, טל בהתחלה פחד, אבל זה לא עניין אותו כל עוד טורקיז פה לידו.
אבל הגיע היום שאביה גילה על כך, אגם עקבה אחריה יום וליל, ברגע שהיא ראתה את טורקיז מנשקת נער יבשתי, לא היססה ורצה לאביה. אביה נתפס זעם, הוא לא האמין לדבריי אגם עד שראה זאת בעיניו. הוא נעל את טורקיז בביתו, הוא לא נתן לה לצאת.
"אבא, אני מתחננת בבקשה" צעקה ודמעות זלגו.
'אה? מה זה? מים?' ואז היא הבינה את משמעות המים, משמעות הדמעות.
היא חפרה מנהרה ברצפה, אחיותה אשר שנאו לראות אותה סובלת עזרו לה.
תוך שבוע יכלה לראות שוב את טל, השמחה עטפה את גופה, ליבה פעם בחוזקה וצמרמורת שררה סביבה. היא הוציאה את ראשה, וראתה אותו, את טל. היא רצה אליו במלא מהירותה.
"טל!!" צעקה אליו מחויכת.

היא עצרה לרגע, נערה בעלת שיער זהוב ועיניים חומות חיבקה אותו, ונישקה אותו בשפתיו.
"טל.." מלמלה, סובבה את ראשה ושחתה בחזרה לביתה בים.
רעש גלי נשמע, טל סובב את ראשו הוא ידע שזאת טורקיז.
"עכשיו היא תהייה בסדר?" הוא שאל והסתכל אל המים.
"כן, אני שמח שהבנת את זה. עכשיו טורקיז תזכה לחיות איתנו, אנשי הים" אמר אביה של טורקיז וחייך.
"רגע, תבטיח לי דבר אחד, שטורקיז תהייה מאושרת." אמר והשפיל מבטו.
"אל תדאג, היא תהייה" אמר לו ושחה בחזרה.
מה שהם לא ידעו שלב שבור אף פעם לא נרפא, לאחר זמן מה טורקיז לא יכלה לסבול את הכאב. היא שחתה בפעם האחרונה למעלה, בבוקר. אפילו כשזה מסכן את חייה. היא ראתה שמה את טל בוכה, כמו בפעם הראשונה שנפגשו. היא רצה אליו, היא לא פחדה שהשמש תקשה את גופה, והוא יעוף ברוח כמו טיפות גשם נוצצות.
"לא! טורקיז תשארי שם! את, את תעלמי!" צעק.
אבל היא המשיכה לרוץ, היא רצה כל כך מהר שכשהיא הגיעה אליו כמעט התעלפה, טורקיז חיבקה אותו.
טל הסתכל עליה מופתע.
"אני אוהבת אותך" אמרה לו מוסמקת.
"מה, מה את אומרת את זה פתאום?" שאל ודמעות זלגו.
"אני מצטערת" מלמלה. היא חייכה אליו ונפלה על רגליה.
"טורקיז אני אוהב אותך" אמר לה, הוא ירד על ברכיו, הוציא צדפה ובתוכה לולאה ופנינה גדולה באמצע.
הוא חיבק אותה כל כך חזק שטיפות גשם עפו ונצצו בשמיים.
היא נעלמה, טורקיז נעלמה.
"טורקיז!!" צעק.
טל נשאר שם, באותו מקום בו היא נעלמה, לא מאמין שהיא לא כאן יותר.
השמש שקעה והכוכבים הופיעו.
"את לא נעלמת, את עדיין פה. אני יודע את זה" מלמל.
הוא הוריד את בגדיו, ושחה ללב הים. טל צף על גבו כשידיו פרושות הצידה, וסגר את עפעפיו.
"הים זה טורקיז, אני רוצה להיות איתה לנצח" אמר בפעם האחרונה.
ונתן לגופו להגיע לקרקעית האוקינוס.
אחרי הכל קוראים לה "טורקיז", כמו הים, כשהשמש משקיפה מעליו.