קוטלי המפלצות-פרק ראשון

פרק ראשון. –התגייסות-
איי פעם הרגשתם כל כך בטוחים במשהו עד שבקושי הטלתם בו ספק? אני הרגשתי, הרגשתי בטוחה בחיי. אבל כל הקירות שהחזיקו את האשליה הזאת התנפצו בין רגע וזרקו אותי למציאות האכזרית שאני חייה בה; קיבלתי את מכתב ההתגייסות 'למחתרת הקוטלים'. המכתב לא הפסיק לרטוט בין אצבעותי, אותיות שחורות ומסולסלות על גבי דף לבן, ומילים שמזמינות אותי אל מוות בטוח. החזקתי את הדמעות בתוכי, לא נתתי להן לפרוץ ליד אמא, אני צריכה להישאר חזקה בישבילה. כשאני אלך אין מי שיטפל בה וידאג לה היא תצטרך להסתדר בעצמה. "אמא…" מלמתי כשראיתי שהיא לא מגיבה. "הכל יהיה בסדר".אמרתי,אני לא יודעת את מי ניסיתי לעודד,את אמא שלי שבקושי יודעת איפה היא נמצאת, ובקושי יודעת מי אני. אותי?. המטבח היה דומם למעט נשמותינו. מנורת הלד שמעלינו יצרה עיגול אור צהבהב שהאיר את פניה של אימי, היא הייתה נראת לרגע צעירה יותר, היא הייתה נראת בריאה. עינייה החומות כשקד איבדו את הניצוץ המהפנט שזכרתי, עכשיו הן נראות פשוטות כמו שלי. קמטים מעטים חרשו את פניה ושקיות שחורות הופיעו תחת עינייה. קצה פיה זע מעט, הרגשתי תקווה מעטה אולי היא רוצה סוף- סוף להגיד לי משהו, אבל עכשיו פיה דומם כמו שהיה תמיד וודאי וויתרה.איך נתתי לעצמי לקוות לדבר כזה. הנחתי את המכתב על שולחן המטבח, עינייה פזלו לעברו לרגע ומיד חזרו להביט בנקודה אחרת בחדר. היא עדיין לא מבינה במה מדובר. נאנחתי וגררתי לאחור כיסא עץ ישן שהיה מונח לצד השולחן והתיישבתי מולה בעברו השני. עצבעותיה טיפפו בעצבנות על השולחן. תפסתי אותן בידיי ולחצתי אותן בחוזקה. "את מבינה מה הולך להיות מעכשיו?". שאלתי, אני לא יודעת אם אני מצפה לתשובה או סתם מדברת איתה בתקווה שתבין. עינייה חזרו להביט בי, ריקות. משהו בהן גרם לי להרגיש חמימות מוכרת. רכנתי קדימה עד שהרגשתי שצלעותי נלחצות בדפנת השולחן. "שלחו לי מכתב אמא, אני מתגייסת לצבא. אני לא יודעת מה יהיה מעכשיו. אבל אני צריכה שתהיי חזקה. מחר בבוקר אני אצטרך לצאת מוקדם מהבית ולפנות עם המכתב אל ראש המחתרת. אין לי ברירה אמא, את מבינה מה זה אומר? זה כתוב במכתב". קולי רעד, הרגשתי שכל מילה שיוצאת מפי חוזרת בה וחורכת את הבשר שלי. גוש של דמעות עמד במרכז גרוני, צרב. "ממחר אני אוכל לספר לך את הפרטים שאני לא יודעת לגבי הגיוס. במכתב לא כתוב הרבה". המשכתי להגיד. אך עדיין מבטה של אימי נשאר ריק, היא לא הבינה דבר. שפתיי רעדו ודמעה מרדנית זלגה במורד לחי. "בואי, אני אכין לך מרק". משכתי באפי ומחיתי דמעות מפני.
למחרת, הבוקר היה נראה שמח יותר מבדרך כלל, כאילו ששכחתי לדמיין אותו כהיום העצוב שהוא באמת. רק כמה קרני שמש הסתננו מבעד לתריסי העץ שמוקפדים להיות ולהישאר סגורים כמעט כל ימות השנה ויצרו פסי אור כתומים על רצפת חדרי. הן שברו את המסך הכחלכל שהתערפל בחדרי וגרם לו להיות אפלולי קריר וחשוך. שפשפתי את עיניי והתיישבתי במיטה. עצם זנבי נלחץ כנגד קורות העץ שתחת המזרן הדק, גופי דאב מהלילה המייסר שחוויתי; רק כמה שעות שינה והרבה התפתלויות. סיננתי מבט אל שעון המחוגים שנח על שולחן מאולתר של כמה ספרים ישנים שערמתי ליד מיטתי. ארבעים דקות אחרי זריחה. סיננתי מפי צרור קללות על זה שאני צריכה להתנתק מהמיטה והעפתי מעלי את השמיכה הדקה.אימי תמיד נהגה להזכיר לי במרירות כמה גסת רוח אני לפני שחלתה. התהלכתי בצעדים כושלים ומסוחררים אל עבר ארון הבגדים, קורות העץ חרקו תחת רגלי. הבטתי קצרות בתוכן ארון הבגדים אין מבחר גדול. שלפתי מהארון מכנסי ג'ינס בלועים וחולצת טריקו פשוטה. אחרי שסיימתי להתלבש עמדתי מול המראה ותהיתי מה אוכל לעשות כדי לחפות מעט על הנזק שנקרא השיער שלי ;שחור כפחם, סמיך ומקורזל. החלטתי לקולע צמה בשערי. כשסיימתי לאתארגן דהרתי למטה במורד המדרגות החורקות והרהרתי לעצמי האם אימי כבר קמה, קיוויתי שלא מכיוון שאין לי זמן להתחיל במטלות,אני צריכה להספיק להגיע בזמן אל ראש המחתרת. חציתי במהירות את הסלון וליד דלת הכניסה חיקו לי כבר מגפי העור הישנים של אימי תחבתי אליהם את רגלי ותלשתי מוו התלייה הרופף את מעיל העור הכהה שהיה גם שלה פעם; אין לנו מספיק כסף לקנות חדשים אז אני הייתי צריכה להסתפק בשל אימי.