קברים נורדים – פרק 8: אני יורקת על הערכים שלכם

פרק 8: אני יורקת על הערכים שלכם

הדבר הראשון שחשבתי עליו ברגע שהגענו חבריי לקבר ות'ור היה כמה זהב הם היו צריכים בשביל לעצב את הארמון וההיכל הענקי הזה. לאחר מכן כשנכנסתי לחדר התכנסות האלים חשבתי על אודין שנראה דיי צעיר מהסיפורים על הזקן הלבן והענק שלו. למעשה, הוא היה נראה הצעיר שמבין האלים שישבו לידו.
הוא היה עם זקן אפור עוקצני וקצוץ, עיניו האפורות הזכירו לי ענני סערה וגופו הגדול, שהיה, אם אתם שואלים, עטוף בשריון כמובן, רק הדגיש את היותו החזק מבין כל האלים.
לצד הכס עליו ישב, שהיה נראה עשוי זכוכית, התיישבו שני העורבים הגדולים – כן, אלה שראיתי באזור בו קברו אותנו, וגם אלה שלא הפסקנו לראות כולנו מרגע הקבורה. העורבים היו שקטים ונתנו לאודין לדבר.
הוא הושיט את ידיו לרווחה, כאילו מצפה שנחבק אותו – וקרא בקול גדול. "הנבחרים שבו אל כוחות היסוד שלהם. וכעת לפני שאתם יוצאים למסע, נבחרים יקרים, כל אחד מכם ייפגש עם אל מסוים שיעניק לכם כוחות למסע."
"על- על מה הוא מדבר?" שאלתי בשקט את ת'ור.
ת'ור הביט לעברי בעיניו התכולות והשיב. "לכל אחד מכם, יש אל שהכוחות שלו זהים לכוחות שלכם. אתם תצטרכו להיפגש עם אותו אל ואז הוא יעצים את הכוחות שלכם."
"או-אוקיי." אמרתי בקול מעט צרוד. נזכרתי שת'ור הראה לי שהכוח שלי הוא הברק, בגלל זה גם הגמדים קראו לי נבחר הברק. באותו רגע הבנתי שהאל המקביל לכוחות שלי הוא ת'ור.
אודין קם מהכס שלו ואחריו קמו עוד שני אלים נוספים, ת'ור הלך לכיוונם והסתובב לכיוון שלנו כשהגיע. הבטתי בבראן שהיה נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מרוב התרגשות עיניו הכחולות נצנצו בהתרגשות ושיערו החום היה מבולגן מכל מה שעבר עלינו, הוא פגש את כל מי שלמד עליו אי פעם – אז אני חושב שזה מצדיק את התרגשות שלו.
"ראשון יעלה, אל האור והאש, בלדר." אודין אמר. האל שהיה בצד ימין לאודין פסע מספר צעדים לכיוון בראן, פתאום זה היה נראה לי הגיוני – אל האש הולך להעצים את כוחות האש של בראן.
בלדר היה עם שיער שחור ארוך עד לסוף כתפיו הרחבות, הוא היה לבוש בשריון גם הוא – אך הגלימה שלו ,שלא הייתה בצבע אדום כמו של ת'ור, אודין והיימדיל, הייתה בצבע כתום המזכיר את להבות האש של בראן.
הוא הושיט את ידו לכיוון בראן. "נעים מאוד, נבחר האש."
"נ-נחמד מאוד להכיר אותך, ב-בלדר, אל האש." הוא לחץ את ידו וכמה שניות לאחר מכן להבות טיפסו על הידיים של השניים, עיניו של בראן לפתע נצבעו בצבע הלהבות הכתומות – ללא כל אישון. לאחר כמה שניות הלהבות ירדו והתנדפו והעיניים של בראן חזרו לצבען.
"א-אני מרגיש חזק יותר." השיב בראן. הוא פתאום הסתובב, ואחריו גם אנחנו הסתובבנו לראות מה הוא יעשה, הוא הכה את האוויר ומהאגרוף שלו יצאו להבות אש כתומות עצומות שהעבירו גל חום מצמרר. הוא הסתובב בחזרה לבלדר, "תודה."
"שני יעלה, טיר, אל האומץ והמלחמה." אודין אמר. טיר היה עם שיער מגולח ואפור, עיניו היו חומות שהזכירו בצבען את האדמה, צבע הגלימה שלו הייתה אפורה כסופה.
אך מה שהיה מעניין הוא שהייתה לו רק יד אחת, ידעתי שבראן יודע על זה כי זה וודאי סופר איפשהו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית והחלטתי שאני אשאל אותו במהלך המסע. פניו היו מסורטטות וחזקות והוא התקרב אל אסטריד, כמובן.
"היי, אסטריד גורדון." קולו היה עמוק ויפה. מקרין קשיחות אך גם עדינות.
היא לקחה את השיער הבלונדיני שלה מאחורי אוזן ימין, העיניים שלה שהיו בגוון שמשלב בין כחול לירוק התרחבו מעט כשהביטה בטיר. והיא עמדה כאילו עומדים להעניק לה תעודה על הצטיינות בלימודים.
למקרה שלא הזכרתי את זה, אסטריד מאוד טובה בלימודים – הבנתי את זה כשהיינו בבית שלה וראינו את כל תעודות ההצטיינות יתרה שלה וכמובן, היא גם מאוד ספורטיבית.
"היי, טיר." היא השיבה.
בדיוק כשסיימה לדבר הוא אגרף את ידו והכה את חזה בחוזקה – אך אסטריד לא זזה מילימטר. פתאום הילה אפורה וחזקה עטפה את גופה ונכנסה לתוכה, נראה כי היא התחזקה – למרות שהמראה החיצוני שלה לא השתנה כלל.
היא נשפה בחוזקה והרימה את מבטה לטיר. "תודה לך."
"שלישי, יעלה לוקי, שלא נמצא כאן ולכן נצטרך להוציא אותו מהכלא שלו." אודין הכריז בקול מעט לא מרוצה.
"למה הוא לא כאן?" רציתי לשאול בלב אך כמובן, ששאלתי בקול.
אודין הביט בי. "סקרן, נבחר הברק." הוא העיף מבט לת'ור בחיוך. "לוקי נענש על כך שהרג את בלדר בעזרת חץ דבקון. בלדר חזר לחיים בגלל הראגנרוק שמגיע בקרוב."
"אתם לא צריכים לשחרר את לוקי. אני כבר נפגשתי איתו בעבר ואני כבר יודעת מה הכוחות שלי." רובין אמרה לפתע. כולם, כולל האלים, הביטו בה בהפתעה. במיוחד אני, שהייתי בטוח שכבר ידעתי את הכול עליה – ופתאום אני מגלה שהיא יודעת על העולמות האלה כבר.
"א-את כבר נפגשת עם לוקי? את ידעת על כל מה שקורה פה ממזמן? למה לא סיפרת לנו?" שאל ג'ייסון. הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן ממנה.
היא לא נראתה כאילו היא מתרגשת מהיותנו מופתעים ואולי גם פגועים, עיניה הירוקות היו רגועות ולא נעו או התכווצו עקב השאלות הרבות.
אם זה הייתי אני, ממזמן הייתי מגמגם או מסמיק מבושה – אבל היא נשארה בדיוק כמו שהייתה קודם.
"כי לא חשבתי שזה אמור לעניין אתכם. וגם, אני לא חייבת לספר לכם שום דבר, אני לא מכירה אתכם."
"במשך השבוע וכמה ימים האלו למדנו להכיר אחד את השני, רובין, אני כבר התחלתי לסמוך עליכם. איך את יכולה להגיד את זה?" הרגשתי כאילו העולם קורס תחתיי.
"לא הייתי חייבת לכם שום דין וחשבון על המעשים שלי ועם מי אני נפגשת. אבל אם זה כזה חשוב לכם, פגשתי את לוקי באחד החלומות שלי ומאז אני רואה אותו כמו רוח מדיי פעם. הוא חיזק את הכוחות שלי וזהו." היא אמרה בפשטות וקלילות. היא הניחה את כפות ידיה על אגנה וגלגלה את עיניה כאילו אנחנו מציקים ומעיקים עליה.
"אפשר לדעת מה הכוחות שלך, לפחות?" אסטריד שאלה בקול נוזף.
"שינוי צורה, בסדר?" היא השיבה בקול מעט מזלזל.
הבטתי לכיוון ת'ור ואודין. "לא אמרתם שלוקי נענש? הוא לא אמור להיות בכלא?"
"הוא יכול להופיע בצורה הרוחנית שלו בכול מקום שירצה. אבל פיזית להיות פה – רק אם אני אשחרר אותו או כשיגיע הראגנרוק." אודין השיב.
החזרתי את מבטי לרובין. "איך נוכל לסמוך עלייך?" שאלתי באנחה מאוכזבת.
"לא תוכלו." היא אמרה ומשכה בכתפיה. "בגלל זה אף פעם לא ביקשתי מכם לעשות את זה."
כשהיא אמרה את זה, הרגשתי כל כך נפגע שפשוט רציתי לצעוק. גם אסטריד, בראן וג'ייסון היו נראים בדיוק כמוני והם התחילו להתרחק ממנה.
זה הרגיש כאילו היא פשוט אמרה אני יורקת על הערכים שלכם.
"אני חושב שכדאי שנפסיק כאן, אודין." אמר ת'ור. "ניתן לרוחות כאן להירגע ונמשיך מחר."
אודין הסכים. "את הטקס נמשיך מחר, תנוחו, נבחרים. נראה שאתם זקוקים לזה."