קברים נורדים – פרק 7: גם בארץ אלים כבירים יש חנות מזכרות

פרק 7: גם בארץ אלים כבירים יש חנות מזכרות

ת'ור הפיל את הפטיש פעם נוספת על האדמה ויצר בה סדקים תחת כובד הנשק שלו. הוא תפס אותי וחיבק אותי בשמחה, פניי הסתבכו עם השיער הבלונדיני שלו והרגשתי כיצד ריאותיי עמדו להתפוצץ עם אני לא אעצור אותו.
"ת'ור…" אמרתי בקול חנוק.
הוא צחק והרפה את החיבוק. הסדרתי את נשימתי והבטתי בו. "אז, אי-איך אנחנו מגיעים לאסגארד?" שאלתי בזמן שהתנשפתי בכבדות. היינו כולם מולו, חבריי לקבר וגמדים שהתאספו בהתעניינות.
"היימדיל. הוא אל, כמוני, רק שהוא מפקח על השער ועל הגשר שבעצם מחבר בין מידגארד, הארץ שלכם, לאסגארד – הארץ של אלי האסיר."
ופעם נוספת, ת'ור הצליח לבלבל אותי לגמרי. 'אם זה יהיה חשוב, אני כבר אשאל על מה הוא מדבר.' חשבתי בלב.
"אוקי, אז איך אנחנו מגיעים אליו?" שאלה אסטריד.
"אני פשוט צריך לבקש ממנו להעביר אותנו ואנחנו שם." הוא משך בכתפיו הגדולות. אחרי שתיקה ארוכה שנערכה לפחות שתי דקות החלטתי להיות זה שישבור את השתיקה.
"אז תבקש ממנו." אמרתי וניסיתי שלא להישמע מזלזל.
הוא צחק. "הו, אתה צודק, נבחר הברק." הוא הרים את פטישו בקלילות וביקש מאיתנו להיצמד אליו, הגמדים הביטו בנו בהתפלאות.
"בהצלחה, הנבחרים!" דוק קרא, וזה הזכיר לי שהייתי צריך להודות לו על כך שהציל אותי.
"תודה לך. על זה שהצלת אותי." אמרתי לו.
הוא נשף בצחוק. "זה מה שאני עושה. אם תצטרך אותי פשוט תקרא לי, דרך אגב, קוראים לי דוק." הוא אמר. צחקתי כשהבנתי שבאמת צדקתי, וששמו הוא באמת דוק. אז כנראה שגם הסיפורים של דיסני נכונות? – ואו אני לא רציתי או רוצה לחשוב על זה. לחשוב שאולי קיים מימד מוזר שסיפורי דיסני קיימים, שלגייה, סינדרלה וכיפה אדומה – כולם, עשה לי כאב ראש גדול.
התקרבנו כולנו אל ת'ור, היינו סביבו, והבטנו בו. מחכים שיעשה את הקריאה שלו להיימדיל.
"היימדיל, פתח את השער אל הביפרוסט!" הוא קרא בקול עמוק ועבה. ואז זה קרה כמו קסם, קרן אור זהובה עבה וענקית נפלה עלינו, רוח פרצים חזקה נשפה בקולי קולות והזיזה בפראות את השיערות של כולנו. הבטתי לכיוון ת'ור, השיער שלו לפתע נראה כמו מיליוני נחשים שמסתלסלים וזזים בגלל הרוח החזקה. הרגשתי שרגליי מתחילות לרחף באוויר וליבי האיץ מהפחד והחשש, הרגל הנגוסה כבר בכלל לא כאבה לי והרגשתי פתאום שהרגשה טובה ממלאת את הגוף שלי.
כאילו השער הזה השפיע על הרגשות שלי.
עצמתי את עיניי ורעש כבד נשמע, כמו סופות רעמים, כמו פטיש שמכה בסדן בחוזקה. כשפקחתי אותם ראיתי את היימדיל. נחתנו בדיוק בפתח ההיכל, כשהנחתי שהיימדיל הביט בנו. הוא היה בעל עור בהיר, עם שיער שחור קצוץ. היה לו שריון גדול ומוזהב ולידו הייתה נעוצה חרב כסופה שנראית כמו ידית שפותחת את השער.
"אז – אתה היימדיל?" שאלה פתאום רובין.
הוא השיב בקול עמוק. "האחד והיחיד."
"ג'-ג'ון." אסטריד אמרה פתאום כשקולה חנוק. היא טפחה על הכתף שלי והצביעה על הנוף שההיכל השקיף עליו. בשנייה שהבטתי על הנוף הייתי בטוח שזה המראה היפה ביותר שראיתי בכל חיי.
הגשר היה בצבעי קשת בענן והוא היה קשיח וארוך, הממלכה כולה באסגארד הייתה מוזהבת ומדהימה, הארמון הגבוה ביותר, שבוודאי שייך לאלים, היה דומה לכנסייה גדולה ומוזהבת. בקצה שלו התעופפו שני העורבים השחורים שהיינו בטוחים שעקבו אחרינו.
"א-אני לא מאמין." אמר בראן בהתפלאות והתרגשות. "העורבים האלה, העורבים שעקבו אחרינו, אלה היו העורבים של אודין?" הבטתי בו, עיניו הכחולות התכווצו בהתפלאות והוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף.
ת'ור הנהן. "כן. אלה היו הם."
ירדנו מפתח השער הגדול והתחלנו ללכת על הגשר קשת בענן, אם אחותי הייתה כאן, היא הייתה כל כך מתרגשת – ולא בגלל האלים והמיתולוגיה הנכונה, כמו בראן, אלא בגלל שיש גשר בצבע קשת בענן.
אחרי הליכה ארוכה ומייאשת, הגענו אל אסגארד, היא הייתה מלאה בבניינים מוזהבים ויפים. האדמה הייתה מכוסה בבלטות כסופות ובצידי הרחוב בו הלכנו התהלכנו אנשים שלבושים בשריונות.
"ת'ור, ת'ור!" פתאום אחד מהאנשים רץ אלינו. הוא היה עם שיער ג'ינג'י מסודר ולבוש דיי נורמלי, מכנס רופף וחולצת טי ארוכה. "יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה!" קרא.
"מי זה?" שאלתי את בראן. הוא מבין הכי הרבה כרגע במיתולוגיה הנורדית, ולכן החלטתי לשאול אותו.
הוא משך בכתפיו. "לא יודע."
"אתה מוכן?" שאל בקול נרגש. "כובע למיולניר, הפטיש שלך!" הוא הציג כובע צמר שחור שנראה כי עוצב באמת לפטיש של ת'ור.
"זה ראזול, הוא מנהל חנות מזכרות באסגארד. תמיד מנסה למכור לי דברים מטומטמים." אמר ת'ור כאילו ראזול לא היה שם.
לא נראה שראזול נפגע בכלל.
"יש חנות מזכרות כאן?" שאל ג'ייסון.
"מי ידע שגם בארץ אלים כבירים יש חנות מזכרות." אמרה אסטריד וגרמה לי לגחך.
"תלך מפה, ראזול, אני צריך לקחת אותם אל אבי." ת'ור אמר והרחיק את ראזול מהדרך, הוא השפיל את ראשו מעט והלך. "אני מניח שיש טיפוסים כאלה גם במידגארד, אה?" הוא שאל אותי.
"ה- כן, איפה אין כאלה טיפוסים." השבתי.
אחרי הליכה ברחובות אסגארד הענקית הגענו אל ארמון המלוכה, שאם חשבתי שהרחובות מלאים בבניינים מזהב והממלכה עצמה מוזהבת – אז הארמון הרבה יותר. הוא היה מלא בטונות של זהב, הקירות מזהב, הכיסאות מזהב, השולחנות – הכול מזהב. המרצפות היו נקיות וכול הזהב הזה גרם לעיניים שלי לכאוב מעט.
"אתם אוהבים זהב, אה?" שאלה רובין.
ת'ור צחק. "את לא יודעת כמה."
הגענו אל הדלת שהייתה, להפתענו, כסופה. היא הייתה ענקית וכשפתחנו אותה ראינו את האל הגדול מכולם, אבא של ת'ור, ולפי מה שהסביר בראן בדרך לכאן, אבי האלים.
"ברוכה הבאה, נבחרים." קולו הדהד ברחבי החדר הגדול.