קברים נורדים – פרק 6: אסטריד מעיפה לי אגרוף וג'ייסון מספר צ'יזבט מציאותי
פרק 6: אסטריד מעיפה לי אגרוף וג'ייסון מספר צ'יזבט מציאותי
התעוררתי על מיטה לא נוחה, שבוודאי תגרום לשרירים בגוף שלי להיתפס, המיטה הייתה בתוך בקתה קטנה שמוארת על ידי כמה עששיות. הבקתה, לפי מה שהצלחתי לקלוט, הייתה עשויה כולה מעצים וגזעי עץ עבים ומחוספסים, ממש כמו בתוך כפר. החלטתי להתרומם ולהזדקף כשהמיטה התחילה להפיק צלילים צורמים בגלל הכובד שהופל על המיטה השברירית.
קרוב למיטה שלי, ניצב שולחן ועליו פירות בתוך קערה וספר עבה וישן, בעל כריכה דקה ורכה, כזו שבנגיעה אחת נהרסת ומתפזרת למיליון חתיכות. כשהזדקפתי לגמרי ראיתי שעל הקיר מולי ניצבה קשת מורכבת גדולה, עשויה עץ בעל גילופים מסולסלים יפיפיים. ליד הקשת הייתה תלויה גם אשפת חצים מלאה ב,טוב, חצים.
הזזתי את רגליי אל הרצפה כשפתאום כאב חד ושורף תקף את הרגל הימנית שלי, האדרנלין פעל וקרעתי את הבד במכנס הכותונת בו שהיתי. הרגל רעדה מרוב הכאב ונשכתי את שפתיי כה חזק עד שחשבתי שיורד לי משם דם כי קרעתי אותן. הבטתי לראות את פשר הכאב, מאיפה זה מגיע, וכשראיתי, התחרטתי על כל שנייה.
ברגל היה סימן נגיסה חזק שקרע את העור שלי, מסביב לרגל היה צבע כהה מאוד שסימן בוודאי על זיהום. צרחתי ברגע שראיתי את זה.
צרחת כאב מהולה בהפתעה.
כמה שניות לאחר מכן, פרצו לבקתה חבריי לקבר; ג'ייסון, בראן, רובין ואסטריד, הם רצו לכיווני כשבראשם, איך לא, ג'ייסון לבן-השיער. ביניהם עברו אנשים נמוכי קומה, בגובה של בערך מטר ועשרים, שנראו כמו גמדים מספרי האגדות של דיסני. הם היו עם כובעי מצנפת אדומים ופנים מלוכלכות, מלבד הגמד עם השיער הלבן. שבמידה מסוימת הזכיר לי את ג'ייסון – רק כגמד.
הייתי בטוח שאני הוזה, אך כשהם הגיעו אל המיטה והתחילו לבדוק את הפצע השורף הגמד עם השיער הלבן אמר בקול.
"הפצע מזדהם מהר מכפי שחשבנו, רעל הוארג מתפשט מהר מדיי."
"ו-וראג? מ-מה הולך כאן?" גמגמתי בין הגניחות והאנקות כאב. השתעלתי בכבדות וגופי נפל חזרה על המיטה. רובין השפילה את מבטה מהפצע ואסטריד נצמדה בחשש לבראן.
"יש משהו שנוכל לעשות?" שאל בראן בפתאומיות.
הגמד-רופא, או כמו שמכנים אותו בספרי האגדות, דוק, הצביע על אחד החומרים שהיו על הארון שהיה לידי, ואפילו לא שמתי לב אליו. "תביא משם את החומר הירוק, כ-כתוב על זה אקוניטון."
בראן רץ במהירות וגישש בין החומרים, דמעות כאב עלו על עיניי והסתירו כמעט את הכול – אבל ממה שראיתי – בראן עשה הכול בשביל לעזור. הוא מצא את החומר והגיש אותו לדוק. "זה זה?" שאל.
הגמד הנהן. "כן, תודה."
התנשפתי בכבדות כשהגמדים החלו לאחוז בצידי הפצע, זה שרף כאילו שפכו חומצה על הפצע. דוק פתח את הבקבוק קוני בו היה האקוניטון ושפך את תחולתו על הפצע. צרחתי בכבדות והרגל התחילה לפרפר על המיטה בעוד שאת הידיים והגוף מחזיקים עוד גמדים מצחינים ומלוכלכים.
"אני מציע לך להתעלף, נבחר הברק, פחות יכאב לך." דוק אמר כשהוא הביט כיצד הפצע מתחכך ונצרב בחוזקה על העור.
"אני מנסה." נאנקתי ועצמתי את עיניי. מכל סדרות הרפואה שראיתי בחיי, ידעתי שברגע שאתה מתעלף אתה לא מרגיש את הכאב. ובאותם רגעים – לא רציתי להרגיש את הכאב הכבד.
אסטריד התקרבה אליי, היא הביטה בי בעיניים גדולות שנראות כמלאות בחרטה. "אני מצטערת. זה לטובתך." לחשה.
היא הרימה את היד שלה, אגרפה אותו.
"לא!,לא!" נאנקתי כשאני מתפתל מכאבים.
"מצטערת." לחשה והכתה את פניי בחוזקה עד שהכול החשיך פעם נוספת והתעלפתי שוב.
כשהתעוררתי פעם נוספת על המיטה מיהרתי לבדוק מה שלום הרגל שלי. היא הייתה חבושה וכבר בקושי כאבה, לחצתי מעט על התחבושות בכדי לוודא שהכול בסדר, ובאמת כמעט ולא כאב לי דבר. קמתי מהמיטה והפעם בצעדים חלשים התקרבתי אל דלת הכניסה, או היציאה, וכשפתחתי אותה ראיתי מדורה גדולה. מסביב למדורה ישבו חבריי לקבר, וגמדים.
דוק היה ביניהם.
וזה הזכיר לי שאני באמת צריך לבדוק מה השם האמיתי של דוק, ולהודות לו על שהציל את הרגל שלי. אסטריד הייתה הראשונה שראתה אותי יוצא מהבקתה. אחריה רצו כמה גמדים נמוכים לעזור לי וירדתי ממדרגות הכניסה אל שטח האדמה והדשא הגדול שחצץ בין הבקתות הרבות שניצבו בשורות.
זה היה ממש כפר של גמדים. אחרי שאיש-זאב משוגע תקף אותי וגמדים ריפאו אותי, הו, ות'ור הציל אותנו, אני חושב להתחיל להאמין למה שת'ור אמר אז, בחדר החדשות.
הם קירבו אותי למדורה והתיישבתי ליד ג'ייסון ורובין.
"אני יודע שאתה מופתע לגמרי מכל מה שעבר עלייך. הגמדים הסבירו לנו את כל הדברים שת'ור אמר בבלבול ומוזרות." ג'ייסון אמר לי. זו הייתה ממש הרגשה כאילו הוא מספר לי צ'יזבט מציאותי על החיים.
"א-אוקיי. אז תסביר לי?" ביקשתי בנימוס.
הוא הנהן. "בחדר החדשות, כשגברת שפירו השתנתה ל-יצור המוזר הזה, אנחנו עברנו למימד הנורדי. יש כמה מימדים בעולם ואנחנו, איכשהו, עברנו למימד נורדי." הוא אמר באיטיות כשהוא מנסה להסביר לי.
"מה זה אומר?" שאלתי.
"זה אומר שכל החוקים שקיימים במיתולוגיה הנורדית – קיימים כאן. איפה שאנחנו נמצאים. עכשיו אנחנו באלפהיים, ארץ האלפים והגמדים." בראן נדחף לשיחה משום מקום.
אחרי שבראן הציל אותי, זה גרם לי לסמוך עליו מעט, אבל אני עדיין חיכיתי לשמוע איך הוא מוציא אש מהידיים ואיך לאסטריד יש כוח של סופרמן.
"וזה אומר?" שאלתי שוב.
"שהאלים הנורדים קיימים. הראגנרוק, סוף היקום הנורדי, הסוף של המימד הזה, קיים. היצורים הנורדים, אנשי-זאב, או כמו שהם מכונים פה, וארגים, קיימים." הסביר בראן.
"אנחנו לא הגענו לכאן סתם. אנחנו חלק מהישועה של היקום הזה. אנחנו יכולים למנוע את סוף העולם הזה בעזרת הכוחות שיש לכול אחד מאיתנו." המשיך ג'ייסון.
"ואו. אין לי כוחות. ולפי מה שהבנתי גם לג'ייסון אין." אמרתי בכדי להאט את הקצב.
ג'ייסון נשף בצחוק. "יש לך. ת'ור הראה לך אותם אך אתה התנגדת להאמין. והגמדים אמרו שזה עניין של זמן עד שהכוחות של כולנו יתגלו."
"אוקי. נגיד ואיכשהו אני מאמין לסיפור ההזוי שלכם, איך אנחנו אמורים לעשות את זה?" שאלתי בספקנות.
"אנחנו אמורים להגיע אל אסגארד, הארץ של האלים הנורדים, ושם אודין, אבי האלים, ידריך אותנו." בראן אמר בקול נרגש. "רק אני מתרגש?"
הבטתי בג'ייסון, שלפי מה שהבנתי מכל מה שעברנו, הוא הבחור השפוי שאליו אני יכול להתחבר בחבורה שלנו. "אתה מאמין לזה?" שאלתי.
"ראינו את ת'ור מול העיניים שלנו. ראינו איש זאב וגמדים. בוא פשוט ננסה להתמקד בלהאמין שזה אמיתי ולנסות להושיע אותם." הוא אמר והסתכל על כל הגמדים שנהנו להם מהמדורה שהכינו. ילדי גמדים רצו סביב המדורה ושיחקו. "אנחנו הישועה שלהם, ג'ון. אנחנו היחידים שיכולים לנסות להציל אותם מהגורל שנקבע להם לפני שנים. למה שלא נעשה את זה?"
ולרגע אחד, הכול התחיל להיראות שונה. פתאום התחלתי להאמין שזה נכון ושאני באמת יכול להציל אותם. הבטתי לכיוון ג'ייסון ובראן.
"איך אנחנו מגיעים לאסגארד?"
תגובות (8)
אני כל כך מצטערת! אבל אני חייבת תגובה שלך -,- העליתי פרק של קרייסט ו… קרה בו משהו. אני צריכה את הדעה שלך על זה >.< סליחה שכתבתי את זה בסיפור שלך שאני בכלל לא קוראת :( פשוט לא היה לי מקום אחר.
זה בסדר, אני אגש לקרוא בהמשך היום :))
לג'ון הזה יש נטייה קלה לאבד הכרה, נכון? XD
וואו, בראן כזה מקסים ^^ אני ממש אוהבת את ההתלהבות שלו, זה חמוד.
גם את ג'ייסון אני אוהבת. נראה לי שזה אחד הסיפורים היחידים שאני קוראת ולא שונאת אף דמות O_O (כל הכבוד, יוטה.)
אז פרק מעולה בלה בלה בלה הדברים הרגילים – תמשיך!
אה, ונ.ב – היום אני מעלה עוד פרק של התליון – אחרי חמישים שנה – אז… ייאי. (מה, אני? פרסום עצמי? לאאאא)
קטניס אוורדין, סוף.
ואו מצפה לפרק!
אני אגש לקרוא את הפרקים הקודמים, אבל אני מציע לך לעשות בהתחלת הפרק מעין הסבר קצר על הפרקים הקודמים – מעין אזכור כזה כדי שהקוראים יוכלו להיזכר אחרי הזמן (הרב) שעבר מאז העלת את הפרק!
ועכשיו תגובה לתגובה שלך (בראש שלי זה נשמע טוב יותר XDׂ)
תודה רבה, אני שמח לשמוע שאהבת! וטוב, אחרי שאסטריד בעל הכוח פיזי על נתנה לו אגרוף בפנים, ואחרי שהוא גם סבל מכאבים נוספים, הוא רק היה צריך אגרוף אחד שיגרום לו להתעלף XD
כשיש דמויות כאלה טובות – אי אפשר לשנוא אותם (הכול בזכותכם! אני רק מציג את הדמויות שלכם ושתי דמויות שלי XD)
אז שוב תודה רבה!
משהו שהפריע לי בתחילת הפרק(וחזר על עצמו כמה פעמים לאורכו של הפרק) –
עברת בין זמנים. עבר – עתיד – הווה.
למשל במשפט הראשון – התעוררתי(עבר)… תגרום(עתיד)… הייתה(עבר)… שמוארת(הווה).
או בסוף הקטע הראשון – הביטה(עבר) בי בעיניים גדולות שנראות(הווה) כמלאות בחרטה.
שים לב לזה – המעבר שלך מעבר לעתיד במשפט הראשון היה בסדר, אבל המעבר מעבר להווה גם במשפט הראשון וגם בסוף הקטע הראשון, לא היה בסדר. היית צריך להישאר בעבר.
– "החלטתי להתרומם…. כשהמיטה התחילה להפיק צלילים צורמים".
למה התכוונת במשפט?
שהוא החליט להתרומם *לאחר* שהמיטה התחילה להפיק צלילים(אם ככה אז המשפט בסדר)? או שהוא החליט להתרומם, *מה שגרם* למיטה להפיק צלילים(אם ככה זה צריך להיות – החלטתי להתרומם והמיטה…)?
אני לא יודע לאיזו אפשרות התכוונת. לי נשמע יותר הגיוני שהתכוונת לאפשרות השנייה. אבל מי יודע.
לגבי המשפט שהוא נושך את השפתיים שלו חזק, עד כדי כך שהוא בטוח שהשפתיים שלו מדממות כי הוא קרע אותן – אני חושב שיותר נכון להגיד שהוא חתך אותן מאשר קרע אותן.
לגבי הגמד – דוק, אני די בטוח שהוא המצאה של דיסני ושהוא לא מופיע בספר אגדות כלשהו. באגדה המקורית היו שבעה גמדים – אבל בלי שמות לפי דעתי.
כל העניין הזה של השמות שמייצגים את האישיות של הגמד(זעפני, ישנוני וכו') – דיסני.
שגיאות כתיב/מקלדת – *תכולתו(ולא תחולתו) – בקטע עם הבקבוקון.
הרימה את היד שלה ואגרפה *אותה*.
*לצרוח בכבדות – אני יודע שאפשר לכתוב להתנשם בכבדות, אני לא בטוח שזה תקף גם לגבי צרחה.
עכשיו למחמאות – הפרק היה מעולה, כרגיל. אין לי מושג איך אתה כותב במהירות כזאת(ועוד פרקים ארוכים – 10 דקות?!?! מה??!?!).
אהבתי שג'ון אמר – "חברים לקבר".
נראה לי יהיה מגניב אם בין ג'ון לרובין תהיה מן יריבות כזאת – ת'ור – לוקי סטייל.
וכשחושבים על זה – ללוקי יש עבר בעייתי גם עם ת'ור, גם עם אודין(למרות שאודין הוא אבא שלו – סוג של) וגם עם בלדר(מאוד מאוד בעייתי).
רק עם טיר אין לו סיפור מיוחד למיטב ידיעתי, אז היא ואסטריד ניטרליות(לאן נעלמו הדמויות שלי ושל קטניס שהיו יריבות?!?!).
תמשיך!
~מצטערעלהחפירה~
נ.ב.
קטניס!!!!! יאיי!!!!!!!!!!!!!!!!!! מתי את מעלה?!?!?!?!?!?! ^-^
יכול להיות שגם אני אעלה היום פרק – אבל לא יודע. אולי לא. נחיה ונראה.
אוקיי אז אני אענה קודם על ההערות :)
1.המעבר בין הזמנים – במשפט הראשון והספציפי הזה – ניתן לומר זאת.
משפט לדוגמא: שכבתי על המיטה הגרועה, היא בוודאי תגרום לי לבעיות בגב, או לחילופין, שבוודאי תגרום לשרירים שלי להיתפס.
זה לא כמו להגיד אני הלכתי ברחוב ופתאום אני אראה חמור מסתובב סביב עצמו – זה משפט שגוי.
אז המעבר בין זמנים הספציפי הזה, אני מאמין שאין בו טעות ^^
2.ההערה השנייה שלך, כן, התכוונתי לאפשרות השנייה שלך, הניסוח שלי פשוט לא הלך XP
3.וטוב, ההבדל בין קרע לחתך הוא כמעט מזערי אז אני חושב שאני אשאיר את זה 'קרע'
4. טוב, מאחר ואני לא מבדיל גדול בין האגדות להמצאות של דיסני אז ניתן להבין מאיפה הבלבול XD
5. לצרוח בכבדות זה כמו לצעוק רק בכל נמוך – כאילו, אני חושב, יכול להיות שהייתי צריך לשנות את הניסוח של המילים.
אוקי, ואחרי שסיימתי להגיב לך על הטעויות (שדרך אגב, זה מאוד נחמד ומחמיא שאתה השקעת ככה בתגובה, לא הרבה היו עושים את זה!)
הו, אל תדאג בנוגע ליריבות בין ג'ון לרובין. בלי לעשות ספויילרים. XI
חחח תודה רבה! שמח לשמוע שהפרקים טובים. והפרקים היו מוכנים כבר מלפני שבוע וחצי שבועיים אני חושב? אז אם יש לי כבר הרבה פרקים מוכנים ואני מתקדם בעלילה טוב, לדעתי, אז אין סיבה שאני אעלה את הפרקים בקצב של שבוע לפרק.)
אז שוב תודה! וזהו :)
דיברתי על המעבר מעבר להווה. על המעבר מעבר לעתיד – אמרתי שהוא היה בסדר.
ההבדל בין לקרוע ולחתוך הוא לא לגמרי מזערי.
בכיף^^
הו לא שמתי לב ~אופסי~