קברים נורדים – פרק 4: קברו אותי, תקפו אותי בשידור חי, ועכשיו זה?

פרק 4: קברו אותי, תקפו אותי בשידור חי, ועכשיו זה?

אחרי הרעמים הגדולים ומופע הברקים שהלוחם הפגין פג, היה ניתן לראות אותו לגמרי, אדם בסביבות הגיל עשרים או השלושים לחיו, עם שיער בלונדיני חלק-מתולתל. עיניו הכחולות והקטנות, שבצבען הזכירו לי את צבע הברקים, נעצו מבט ביצור שהיה מולנו – בגברת שפירו. הוא היה לבוש בשריון שנראה דיי כבד וגלימה אדומה נפרשה מגבו, כף ידו החזקה הרימה את המקבת בעל הראש העבה שעליו הייתה חרוטה סמל מיוחד.
הוא הרים את הפטיש והושיט אותו קדימה, ברקים בוהקים וחזקים יצאו מראש הפטיש ופגעו במפלצת שהתחשמלה וצווחה.
לאחר מספר שניות היא התאדה משם והלוחם, שאת שמו וודאי ניחשתם, הסתובב והניח את הפטיש על הרצפה. אך כמובן שבגלל הכובד שלו הוא ניפץ את הבלטות באזור כאילו היו זכוכיות. "אז אתם הנבחרים!"
בראן התנשף בכבדות. "א… אתה ת'ור?"
אני ורובין נכנסנו אל החדר החדשות, לראות טוב יותר את ת'ור ולשמוע את הסיפור שבוודאי יספר לנו.
הוא נשף בצחוק. "כן. זה אני."
"אני, אני קראתי עלייך מלא סיפורים, שמעתי על המיתולוגיה הנורדית כל כך הרבה." הוא אמר בהתלהבות והתקרב אליו.
"בראן, לפני שאתה מדבר איתו, יש משהו שאתה צריך להסביר לנו. לכולנו." ג'ייסון אמר. הסכמתי איתו, ונראה שגם כולם.
"וגם את, אסטריד." הוספתי לומר והתקדמתי קרוב יותר אל האל הכביר.
כשת'ור ראה אותי, יכולתי להישבע שראיתי ניצוץ בעיניים שלו. הוא חייך והתקדם לכיווני בצעדי ענק. "זה אתה! אתה הברק."
"א- אני מה?" שאלתי בפחד.
הוא תפס את הזרוע שלי עם כף ידו הגדולה להפליא, הוא הידק את האחיזה וסיבב אותה עד שפרק כף ידי עמדה מולו. ניסיתי להשתחרר מהאחיזה, אני לא יודע אם הוא באמת ת'ור או שאני הוזה, אבל ההורים שלי לימדו אותי לא לסמוך על זרים מהר מדיי.
"עזוב אותו!" קרא ג'ייסון בקול.
"תירגעו, אני רק עוזר לו להיזכר ולהבין." הוא אמר.
ניסיתי להשתחרר אך האחיזה שלו הייתה חזקה מדיי, הוא הרים את כף ידו החופשית אל מול פרק כף ידי ואצבעותיו זזו וריקדו מסביב לפרק כף ידי. כמה שניות מלחיצות לאחר מכן, שגרמו לזרמי פחד חזקים בגופי, ברקים קטנים ובוהקים עברו בין אצבעותיו וכשהגיעו לקצה שלהם הם התחברו לברק אחד שלא היה גדול מדיי והוא פגע בפרק כף ידי.
בהתחלה זה כאב, אני לא אכחיש, נאנקתי בשקט מהכאב המפתיע. "מה – מה אתה עושה לי?"
עיניו של ת'ור זהרו באור כחול. "עוזר לך להיזכר."
לפתע אל מול עיניי, ראיתי שוב את הקבורה שלי, אך הפעם מהצד. ראיתי איך החול ממלא את שערותיי הבלונדיניות וכיצד אני חופר את דרכי החוצה. כשלפתע ברקים קטנים עברו בין אצבעותיי, בדיוק כמו שקרה לת'ור. הבטתי כיצד עיניי האפורות זהרו באור כחול בוהק כמו לת'ור לכמה שניות ואז איך הכול נעלם.
התמונה הבאה שראיתי הייתה כשישנתי, הברקים פעם נוספת עברו בין אצבעותיי.
הבטתי בכפות ידיי, ברווח בין האצבעות, בסימנים האדומים שהיו לי ביניהם. "אלה ברקים. הסימנים האלו היו ברקים."
ת'ור הנהן ושחרר את אחיזתו. "עכשיו שהבנת, אנחנו צריכים לזוז. כולכם. אתם צריכים למצוא את האל המקביל לכוחות שלכם לפני שהראגנרוק מגיע."
"מה- אלים מקבילים? על מה אתה מדבר? איך האנשים של החדשות לא ראו את כל מה שהתרחש כאן?" שאלתי בחוסר הבנה. נראה שכולם הסכימו איתי שהם רוצים לדעת גם.
"כי אנחנו נמצאים במימד נפרד." הוא אמר אך טלטל את ראשו לאחר מכן. "לא משנה, כשנגיע לאסגארד ותפגשו את האלים המקבילים אתם תבינו יותר ואני אסביר לכם יותר."
נאנחתי. "אני לא הולך איתך לשום מקום."
"אב- אתה התקווה שלי. אתה היחיד שיכול למנוע את המוות שלי בראגנרוק." הוא אמר באכזבה. "אתה ראית בעיניים שלך שיש לך כוחות גם. אתה ראית הברקים שהופיעו כשקברו אותך."
"אני הוזה את הכול. זה לא קיים." הכחשתי. "אני אפילו לא יודע מה זה הראג- לא משנה. אני יודע שאני צריך לנוח ממה שקרה פה. אני יודע גם שאני צריך הסבר מפורט במיוחד בנוגע לשניכם, אם זה היה אמיתי כל מה שהלך כאן." אמרתי והצבעתי על אסטריד ובראן. "אבל אני חושב שגם אתם צריכים לנוח. אז אני הולך. מי שרוצה שיבוא איתי, מי שרוצה לשמוע דברים, שכנראה אנחנו הוזים, שיישאר כאן." אמרתי והתחלתי להתרחק מהם.
"אני גם הולך." ג'ייסון הסכים איתי והלך גם.
"אל תלכו –" אסטריד אמרה אבל זה כבר היה מאוחר מדיי.
"אתם לא יכולים ללכת. אתם נמצאים במימד –" ת'ור רצה להגיד אך אני וג'ייסון כבר התרחקנו מספיק בשביל שיבין שזה חסר טעם.