קברים נורדים – פרק 29: השיבה הביתה – פרק ארוך במיוחד ^^

פרק 29: השיבה הביתה

כשיצאנו מהתא החשוך והמלחיץ של הנחש הענק – חיוכים ענקיים השתרעו על הפנים של האלים. עיניהם נצנצו בשמחה והם הביטו בנו בגאווה. ג'ייסון עדיין כעס על ת'ור, אך כשכולנו התחלנו להתחבק ולהתרגש מהעובדה שהמסע נגמר, שהאלים ניצלו מהסוף שלהם, ת'ור וג'ייסון לא יכלו להישאר אדישים אחד לשני.
בצעדים נרגשים הלכנו אל חדר ההתכנסות, לדון בדברים שעלינו לעשות עכשיו.
הרגשת גאווה מילאה את הלב שלי – הייתי גאה בעצמי ובחבריי לקבר.
כשאודין ראה אותנו, חיוך עלה מבעד לזקנו האפור ועיניו האפורות אפילו נצנצו בהתרגשות קלה.
"הצלחנו!" קרא בראן בהתרגשות. אודין צחק בשמחה וקם מהכס שלו, לחלוק לנו כבוד אחרון.
"אתם, הנבחרים, הצלחתם להציל אותנו!" הוא התחיל את נאומו כשכולנו נעמדנו בשורה – אלים ונבחרים כאחד. "אחרי כל המסע העצום הזה, בו חווייתם טלטלות – עליות ומורדות, וגם ריבים," הוא חייך ועלה בי זיכרון שצעקנו ורבנו עם רובין בדיוק במקום הזה לפני שבוע וחצי בדיוק.
ועכשיו אני גאה לקרוא לה חברה טובה שלי.
"עשיתם את זה. השלמתם את המשימה." הוא שילב את ידיו.
"סליחה על ההפרעה, אודין –" מלמלתי בשקט והפרעתי באמצע הנאום המרגש. "איך החרבות אמורות למנוע את הראגנרוק?"
אודין התחיל לספר. "הראגנרוק היה אמור להביא לסוף המימד הנורדי, כמו שכולכם יודעים," הוא אמר. "אבל אם הראגנרוק היה מתממש, אנרגיית הקסם של המימד הזה הייתה מתפזרת בכל שאר המימדים."
"אז יכול להיות שהקסם היה מגיע למימד האנושי? למימד שלנו?" שאלה אסטריד בהתעניינות.
"כן." אודין אישר. "והעובדה הזו ודאית מפני שהמימדים שלנו קשורים זה בזה."
"ואו." ג'ייסון אמר. כולנו היינו בהלם – דמיינתי את המשפחה שלי עם כוחות קסם – ראיתי איך חיי היו משתנים בצורה קיצונית.
"החרבות הם בעצם היסודות לחרב אחת חזקה שכוחה בעצם יפצה את פרץ אנרגיית הקסם שהיה אמור להשתחרר כשהמימד הנורדי היה מושמד." הוא הסביר.
"יסודות לחרב? מה זה אומר?" שאלה רובין.
אודין משך בכתפיו ונשם עמוקות. "כדי למנוע את הראגנרוק צריכים לאחד את כל החרבות לחרב אחת. החרב הזו – תפצה על כל כמות הקסם שהייתה אמורה להשתחרר לשאר המימדים."
גבותיה של רובין הזדקרו. "אז זה המון כמות קסם."
"יותר מכל כלי נשק קסום אחר במימד."
"כל מה שעליכם לעשות הוא לאחד את החרבות לחרב הגורל, החרב המשולבת, ולתקוע אותה בתוך קיר המימדים." הוא הסביר את התהליך שבו נסיים את המסע. "הקיר בעצם ישאב את הקסם ממנה ואם היא תישאר שם לנצח – הסדר והאיזון בין המימדים ישמר."
לאחר כמה שניות, החלטתי להיות הראשון שמוריד ממני את הטבעת, אחריי כל השאר.
"בקושי הספקתי להיות איתה." נאנחה רובין והתבוננה בטבעת שהתחילה לצמוח ולגדול לחרב.
"לא היית צריכה אותה." אמר ג'ייסון ותפס בכתפיה, הוא חייך לרובין חצי חיוך. "אני חושב שכולנו יכולים להסכים שאת הנבחרת החזקה ביותר."
"תודה," אמרה רובין וגירדה את ראשה. "אבל אתה יכול לשחרר את הכתף שלי." היא אמרה וגרמה לג'ייסון להסמיק ולצחוק מבושה.
התקרבנו אחד לשני. לא ידענו מה אנחנו עושים – אבל אחרי כל המסע הזה, היינו בטוחים בעצמנו.
קירבנו את החרבות זו לזו – וכשהם התאחדו זה היה מחזה יפיפייה ומרהיב, החרב שנוצרה, הייתה חרב שחורה כמו פחם, כבדה יותר מהחרבות הרגילות, ונראית גם חזקה יותר. היא לא הייתה ארוכה יותר, אבל בהחלט היא הרגישה כמו שילוב של כולם ביחד.
היא נפלה בקרקוש על הרצפה ומהלומת ברק חזקה פגעה בכס של אודין – שכבר תוקן ובאותם רגעים, נהרס שוב – והפעם זו לא הייתה אשמתי.
צחקנו כולנו בעוד שאודין התעצבן פעם נוספת. הבטנו כולנו בחרב אך אף אחד לא ניגש להרים אותה, הבחנתי שכל החבורה הסתכלה על ג'ייסון – הנער שהנהיג אותנו ועשה הכול, ואפילו לריב עם האלים, בשביל להציל את אסטריד ואותי.
הוא הסמיק ממבוכה והתכופף להרים את חרב הגורל. הוא הרים אותה והביט בלהב היפיפייה שלה.
אודין והאלים ליוו אותנו לחדר בו קיר המימדים נמצא, ארבעה שומרים הוצבו ושמרו עליו.
למרות שרק ארבעה שומרים? – זה גרם לי לחשוב שצריך להגדיל את השמירה, בכל זאת, זו החרב שמאזנת את המימדים ביחד. אם היא תיפול לידיים הלא נכונות – התוצאות עלולות להיות הרסניות. אך החלטתי לא לתת לזה להעסיק אותי יותר מדיי.
נכנסתי לחדר והבטתי בקיר המימדים.
הוא לא היה שונה מקירות רגילים, הוא היה מחוספס, כמו קיר של מערה, ובמרכזו היה חריץ בו החרב יכלה להיכנס.
הגענו לקרוב אליו. חמשתנו עמדנו מול הקיר כשג'ייסון ממוקם באמצע.
הוא הסתכל עלינו. "עשינו את זה."
"עשינו את זה." חזרתי אחריו. ג'ייסון הביט בחרב פעם אחת אחרונה ליבי דפק בחוזקה ולא יכולתי לעצור את החיוך שעלה על פניי.
ג'ייסון לקח נשימה עמוקה, הרים את החרב והכניס את הלהב אל תוך הקיר. פרץ אנרגיה כחול בוהק נהדף מהקיר, בהתחלה חשבתי שמשהו לא בסדר, אבל כשראיתי את האור ממלא את החריצים הקטנים שהיו לקיר העתיק הבנתי שהמסע הזה נגמר.
דמעות התרגשות נקוו את עיניי ולקחתי נשימה קלה. "בואו נחזור הביתה."
אסטריד חייכה. "למשפחות שלנו."
האלים ליוו אותנו פעם נוספת והפעם אל השער שיחזיר אותנו הביתה, מלבד אודין שנשאר להשגיח על הארמון – שעכשיו יש בו את החפץ החשוב והגורלי ביותר. ת'ור פתח עם הפטיש הגדול שלו שער כחול, קסום ובוהק.
"השער הזה יחזיר אתכם למימד שלכם. אתם תחזרו חזרה לאותה נקודת זמן בה עזבתם בחדר החדשות ואל המשפחות שלכם." הוא אמר וליבי קיפץ מהתרגשות. "תנו לי להודות לכם, והפעם באמת, על כל מה שעשיתם למעננו. אנחנו אף פעם לא נשכח את זה. ואם תרצו אי פעם לחזור חזרה למימד הנורדי ולאסגארד – אנחנו נקבל אתכם בשמחה."
"איך נעשה את זה?" בראן שאל – ונראה היה שהוא תכנן את החזרה שלו לכאן.
"אתם בעלי כוחות קסם עכשיו, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להושיט את היד קדימה והשער יפתח לכאן." לוקי אמר.
רובין התקדמה אל לוקי וחיבקה אותו חזק. "אני אתגעגע, לוקי." היא אמרה ומשכה באפה.
"גם אני, רובין." הוא אמר בקול אבהי והניח את כפות ידיו הגדולות על שיערה השחור.
הסתכלתי על חבריי לקבר, עמדנו מול השער המרהיב, שמלבד צבעי כחול ראיתי צבעים שלא הכרתי מעולם, צבעים קסומים ויפיפיים. רובין הגיעה אלינו, וביחד עברנו אל תוך השער.
פתאום פקחתי את עיניי והתעוררנו, כולנו, בחדר החדשות – בדיוק כמו שאמר ת'ור. גברת גארסיה שפירו ישבה על הכיסא כששיערה השחור והגלי נח על כתפיה. היא חייכה בחביבות והמצלמה הופנתה אליי.
במבט זריז, ראיתי שהבגדים שלי היו נקיים, לא הייתי פצוע כלל – והרגשתי חזק יותר מתמיד.
"מה דעתך בנושא, ג'ון?" היא שאלה אותי פתאום.
השתעלתי והתחלתי להזיע – רק עכשיו חזרתי ממסע עצום, אין לי מושג מה הדעה שלי בנושא.
לא היה לי בכלל מושג מה הנושא.
"אה-" רציתי לומר משהו, אבל כשראית שוב את חבריי לקבר, החלטתי פשוט לקום מהכיסא. יצאתי באמצע שידור חי. אחריי הלכו כל השאר. המשפחות שלנו חיכו לנו שם קרוב לדלת היציאה ורצתי לחבק אותם חזק. התגעגעתי אליהם כל כך, וככה גם כל שאר הנבחרים.
"ג'ון, הכול בסדר?" שמעתי את הקול של אימא שלי והרגשתי את שערותיה החומות והנקיות על עורפי. יכולתי להריח את ריח הבושם שאליו כה התגעגעתי. דמעות טיפסו על עיניי והידקתי את החיבוק.
שמעתי את אבא שלי משתיק אותה ומחבק אותי חזרה. הפנתי את מבטי אל אחותי, בת החמש-עשרה. היא חייכה אליי והסתכלה עליי בעיניה הכחולות שהזכירו את של אבי. שיערה השחור נח על כתפיה והצלחתי להריח את ריח השמפו שעדיין נידף משיערה.
"אמרתי לך שיש לך פציעה נפשית." היא צחקה וצחקתי חזרה. עיניי דמעו מהתרגשות, תפסתי אותה והכנסתי אותה לתוך החיבוק הקבוצתי.
"אימא, בואי נלך." שמעתי את קולה של אסטריד.
"א-אבל אתם באמצע שידור." התנתקנו כולנו מהחיבוקים הקבוצתיים ושמעתי את קולה של גברת גארסיה שפירו שהייתה בהלם ממה שעשינו.
אבא שלי, התקדם קדימה. "חשבתי שהיה לנו הסכם – אם הילדים שלנו לא רוצים לדבר. הם לא ידברו." הוא אמר וסיבב את ראשו אליי, עיניו הכחולות הסתכלו עליי.
כל כך התגעגעתי אליהם.
"אבל – אתם לא יכולים לעשות את זה!" קראה גברת גארסיה כשהיא מופתעת. "אנחנו נתבע אתכם!"
"בהצלחה עם זה." אבא שלי נופף באצבעותיו בביטול והתקרב אלינו. צחקנו כולם והלכנו הביתה.

הביתה.

אור חלוש פגע בעיניו הבהירות של רג'ינאן כשהתעורר על חוף הים, הוא לא היה מוכן לאור המפתיע ולכן עיניו כאבו. הוא מיהר לסגור אותם, והפעם הוא היה מוכן לאור השמש והסתיר עם כף ידו את קרניה. הוא הזדקף והתרומם וחיוך מסתורי התעקל על זווית פיו.
הוא התבונן בשלט גדול שניצב על המדרכה קרוב לכביש. על השלט היה כתוב 'בננה-ביץ גריפינווד'. התוכנית הצליחה- הוא הצליח לצאת מהלהיים ולהגיע לקרג'ייט, לאחר כל השנים הללו.
למזלו, לא היו אנשים כלל באזור ההוא של החוף, זה היה מחשיד במיוחד אם היו רואים פיראט עומד מול הים וזה היה גורם לתוכניתו ולגורם ההפתעה להשתבש ולהיהרס.
שיערו השחור והרטוב היה מלא בחול יבש והוא קם על רגליו כשהוא נזכר כיצד הצליח לצאת משם.
זה היה לוקי – רג'ינאן היה הקלף המנצח שלו. בזמן שהנבחרים נאבקו במפלצת הגהנום של הל, השניים שוחחו ביניהם על הדרך שלו לצאת משם.
רג'ינאן עלה על רעיון גאוני והחליט לשאול את הל אם הוא יכול לצאת מהלהיים. השאלה הזו גרמה לכל החשדות של ג'ון להיעלם, ובכך ההצטרפות שלו אל הנבחרים היו עם סיבה ומניע אמיתיים שאפשר היה להבין. בכל זאת, הוא תכנן לגנוב מהם את החרבות ולפתוח שער חזרה לפארקס – אך כשראה את לוקי, הוא הבין שיכולה להיות לו דרך בריחה טובה יותר.
חיוך מרוצה התפרש על פניו והוא הלך הליכה נורמאלית – ללא כל צליעה.
"עוד שנייה ג'ון הטיפש הזה עלה עליי." רג'ינאן נאנח והתקדם אל שפת הים. קולו היה צרוד ודיי כואב, אבל זה לא הפריע לו. הוא הביט בים הכחול – הצבע היה בהיר ויפיפייה, תושבי גריפינווד ופארקס שמרו על ניקיון החוף ועל יופיו.
הוא הכניס את כף ידו אל תוך הכיס הפנימי שבמעיל העור שלו משם הוא הוציא קרס כסופה ויפה.
יד ימין שלו – התנדפה. הקסם שהטיל עליה לפני שפגש באסטריד ובג'ון, נעלם, וידו חזרה לצורתה הקטועה והאמיתית.
הוא הניח את הקרס על פרק כף ידו ובעזרת כשף קל ונפנוף באצבעותיו הקרס נצמד לפרק כף ידו.
"לפחות הם קנו את זה שקוראים לי רג'ינאן." הוא חייך ברשעות והביט בקרס הכסופה שהלמה אותו. "התגעגעתי לשם האמיתי שלי – קפטן ג'יימס הוק."