קברים נורדים – פרק 28: החרב האחרונה

פרק 28: החרב האחרונה

הגענו חזרה לאסגארד.
כל ארבעת האלים; טיר,לוקי, בלדר ות'ור ליוו אותנו אל תא הכלא של לוקי.
זה היה הקרב האחרון – המסע האחרון – ואם להגיד את האמת, כולנו היינו לחוצים. לא הספקנו להתאושש מהקרבות בהלהיים ובמוספלהיים ובנורנהיים וכבר לוקחים אותנו לקרב האחרון.
יש לאלים תחושה שאנחנו, הנבחרים שאמורים להציל אותם, כמוהם. חזקים פיזית ונפשית, פועלים מהר ועם יכולות קסם וריפוי.
אבל זה לא נכון.
טוב, אולי הכוחות קסם זה משהו נכון חלקית. אבל הבנתם אותי.
הלכנו במסדרון ענק. הרצפה הייתה כמו לוח שחמט – ריבועים שחורים ולבנים מילאו את כולה. היא הייתה נקייה ומצוחצחת ועל הקירות הופיעו ציורים עתיקים ועטורים מתכתיים נהדרים. ג'ייסון לקח נשימה עמוקה – כנראה בשביל להרגיע את עצמו.
שמתי לב שיש בנו לבין ת'ור חילופי עיניים, כאילו משהו קרה בזמן שאנחנו בילינו לנו בהלהיים. הטבעת הלמה את אסטריד ונראתה כאילו היא עוצבה במיוחד בשבילה.
לא שאלנו את לוקי על גודלו של הנחש – ואני חושב שזה עוד מהלך אופטימי שלנו, בתקווה שהנחש קטן יחסית וכמו נחש ממוצע במידגארד. חלפנו על כמה מסדרונות וכשהגענו לדלת הכניסה – ליבי דפק בחוזקה.
"הגענו," אמר טיר את המובן מאליו בקולו העמוק והיפה. גלימתו האפורה התנוססה מאחורי גבו וידו הקטועה הצביעה על הדלת.
כשהוא ראה שכולנו, וגם האלים, נבעתו מהעניין – הוא החליף את היד המצביעה על הדלת.
בלדר חייך. "הם יודעים את זה, טיר."
הצלחתי לשכוח כמה ארוך השיער השחור של בלדר וכמה רחבות כתפיו, הגלימה הכתומה שלו נראתה נקייה יותר וכך גם השריון הכסוף שלו.
"זו המלחמה האחרונה," אמר ת'ור כאילו הוא מתחיל עם שיחת עידוד אחרונה. "ורק רציתי להגיד לכם ש –" הוא התכוון לומר אך ג'ייסון קטע אותו.
"אין לך בשביל מה לעשות את זה. אם אתה תודה לנו עכשיו – זה כבר יהיה מיותר." קולו היה מרוגז.
ת'ור כיווץ את גבותיו. "אתה אמרת לי שאני לא הודתי לכם כל המסע – אז חשבתי לעשות את זה עכשיו!" קרא.
"ואתה הולך להודות לנו רק כי ג'ייסון דיבר איתך?" שאלתי כאילו פספסתי פרט מסוים.
"בואו פשוט נסיים עם זה ונחזור הביתה." מלמלה רובין וצעדה אל הדלת, היא פתחה אותה בלי חששות ואחריה נכנסנו כולנו. הדבר האחרון ששמעתי לפני שנכנסנו פנימה היה את ת'ור נאנח.

חושך.
תמיד פחדתי מחושך – אך אחרי המסע הזה, חושך הפך להיות ידיד טוב שלי. אבל אם אני חייב להודות, החושך שהיה בתוך תא הכלא היה נוראי, שמענו רחוק מאיתנו קולות מלחיצים והאור היחיד שהיה הגיע מהירח שכבר התחיל לעלות.
הירח האפרפר והלבן האיר את מרכז התא, שם היו כבלי מתכת ישנים וחזקים והם ריחפו באוויר.
כנראה מחכים שלוקי ינעל בהם שוב.
"איך לוקי היה פה? זה מפחיד כל כך." אמרתי את מה שעבר לי במחשבות.
החבורה צחקה וכבר שלפה את החרבות שלה – אני שלפתי את החרב שלי אחרון והחזקתי אותה באחיזה דיי רפה וחלשה.
הגענו למרכז התא. "אז הוא נעלם?" שאל ג'ייסון לאחר כמה שניות של שקט ולפתע צרחה איומה הגיעה ונחש ענק ממדים זינק קדימה כשפיו נפער ובמטרתו לבלוע את ג'ייסון. למזלו של ג'ייסון, היו לו אינסטינקטים חדים והוא הכה עם החרב בפנים של הנחש. הקשקשים הירוקים שלו זהרו נוכח אור הירח והצלחתי לראות את הניבים הענקיים – ואת הטבעת הכסופה מנצנצת על ניבו.
הנחש נהדף לצד שמאל וכולנו התנשפנו בחוזקה. "הוא הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי." אמר בראן ועל קולו יכולתי לשמוע שילוב מוזר בין התלהבות לפחד.
"ג'ייסון, אתה בסדר?" שאלתי בדאגה ושערותיי סמרו.
הוא תפס בחרב שלו ופניו היו חיוורות. "בוא-ו פשוט נהרוג אותו." קולו נשבר בהתחלה.
שמעתי את הזחילות של הנחש על רצפת הכלא והחלטנו לעמוד במרכז התא במעגל – כך שלמקרה שהוא יזנק – כולנו נוכל להגיב.
"בראן תנסה להאיר את המקום," אמרתי אך בראן לא הבין בשביל מה. "ככה נוכל לראות אותו." הבהרתי לו. בראן הנהן והוא הניף את אגרופו על הרצפה – מעגל להבות עטף אותנו והחל לזוז ולהתרחק מאיתנו.
סיבבתי את מבטי וראיתי אותו. עיניו הצהובות ננעלו על אסטריד ועליי והוא זינק מעל הלהבות. "הוא פה!" צעקתי והושטתי את החרב שלי – מהלומת ברקים חזקה פגעה בו והנחש התחשמל אך חזר לחושך.
"תודה," אסטריד לחשה.
"חתיכת קרב אחרון, אה?" רובין שאלה בציניות ושמעתי אותה מחייכת. "אני חושבת שאני יכולה לשנות את הצורה שלו – אבל אני צריכה לראות אותו."
"בראן," ג'ייסון הורה לו לעשות פעם נוספת את מעגל הלהבות.
הפעם הנחש לא היה לידי וליד אסטריד, הסתובבנו שנינו וראיתי את הנחש מזנק פעם נוספת – והפעם על רובין. היא לא הייתה מוכנה – אף אחד מהם לא היה מוכן – זה היה הרגע שלי להוכיח שאני לא עושה רק טעויות.
תפסתי את החרב והשלכתי אותה בכל הכוח שנותר לי מהמסע הזה על הנחש, ברקים בוהקים מילאו את הלהב והחרב ננעצה בתוך העין של הנחש המלחיץ.
היא צווחה בקול והתפלתה מכאבים – ג'ייסון לקח פיקוד וזינק עליה, הוא נעץ את החרב שלו היישר במצח שלה במעט אכזריות ואת החרב שלי הוא סיבב עד שנחש נפל על הרצפה בכניעה, הרגשתי שאני עומד להקיא מהמחזה הנורא – שאני מעדיף לחסוך מכם.
הנחש שכב כמה שניות מבלי לזוז.
"הוא מת?" שאלה רובין.
"תזרוק עליו להבת אש ליתר ביטחון." אסטריד אמרה לבראן. הוא השליך מכף ידו להבת אש חזקה והנחש לא זז.
"הוא מת." אישרה רובין.
"אוקיי." הוא אמר והתנשף. "מי מוציא את הטבעת מהניב שלו?" שאל ג'ייסון וירד מראשו של הנחש.
רובין משכה בכתפיה. "אני אעשה את זה."
ג'ייסון שלף את שתי החרבות מגופה של הנחש – הלהבים היו מלאים בדם שחור סמיך ודוחה. הוא פתח בזהירות איתם את פיו של הנחש ורובין הושיטה את ידה בזהירות. היא שינתה – ליתר ביטחון – את היד שלה ליד מכנית מתכתית, שלמקרה שהנחש יכיש עליה את הארס שלה, זה לא יפגע בה.
היא הוציאה את הטבעת בזהירות מניבו. "זה מלא ברעל שלו." אמרה כשראתה את הטבעת מגואלת ברעל ירקרק ומגעיל. טיפה אחת נפלה על הרצפה והצליחה למוסס אותה וליצור חור בתוכה.
"מה נעשה?" שאלתי בכדי להרגיש מעורב.
ג'ייסון הושיט את ידו אל הטבעת והתרכז. ממרכז כף ידו נחתה על הטבעת אור סגלגל ויפיפייה שהעיף את הרעל מהטבעת. כשהוא וידא שאין שום רעל יותר, הוא סגר את כף ידו.
"איך עשית את זה?" שאלה אסטריד בתדהמה.
הוא גירד את החלק האחורי של ראשו במבוכה. "דמיינתי את זה קורה – וזה קרה."
לאחר כמה שניות של שקט הסתכלתי על החברים שלי – הם כולם היו מיוזעים ופצועים. חייכתי אליהם ואמרתי בעיניים דומעות. "הצלחנו. סיימנו את המסע."
רובין תפסה בידה הרגילה את הטבעת והחרב שלה טיפסה וגדלה וחיוך השתרע על כל פניה.
כולנו חייכנו בשמחה, וג'ייסון אמר את המשפט שכולנו חיכינו לו מהרגע שגברת גארסיה תקפה אותנו. "בואו נחזור הביתה."