קברים נורדים – פרק 27: חופשי-חודשי לגהנום
פרק 27: חופשי-חודשי לגהנום
רק אני מריח את זה? הסוף של הסיפור שלנו מתקרב, חבריי לסיפור.
בכל מקרה, פיצי – מפלצת הגהנום הענקית והשמנה להפליא – יצאה מהשער כי הל רצתה שעשוע לפני שתביא לנו את החרב, באותם רגעים שנאתי את לוקי שחינך את הילדים שלו ככה. ככל שהמסע המשיך הצלחתי להבין שכל מה שאנחנו חווים זה בעיות עם הילדים של לוקי – יורמנגנד, פנריר, הל ו-שכחתי מישהו?
בכל מקרה, פיצי שאג בכוח והתקרב אלינו בצעדים גדולים. לכל מי שהיה את החרב – תפס בטבעת והחרב קיפצה לידיים שלנו.
תפסנו אותה כאמני חרבות מנוסים, והידקתי את האחיזה בחרב – המסע הזה לימד אותי כיצד להחזיק ולהילחם בחרב – משהו שנראה כמובן מאליו – אך לא. זה קשה יותר ממה שזה נשמע.
ג'ייסון – האמיץ בחבורה, רץ ראשון לעבר פיצי, אחריו אסטריד, בראן ואני. הנפתי לאחור את החרב וכשהגעתי מספיק קרוב לחזה של פיצי נעצתי את החרב בתוכה, מה שגרם לי להרגשה רעה ולבחילות קשות. ג'ייסון שיסף את כף רגלה בשריטות חדות, ואסטריד בעטה באותה הרגל שג'ייסון שרט וחתך.
בצורה הזו הצלחנו להוציא אותה משיווי משקל – בראן פגע בה עם מהלומת אש חזקה שהגיעה מהצד וגרמה לפיצי ליפול.
פיצי הניפה את רגלה והעיפה את ג'ייסון לאחד הקירות.
ליבי החסיר פעימה בדאגה. "ג'ייסון!" קראתי והסתובבתי אליו.
ואז – פיצי הצליחה למצוא מספיק איזון בשביל להעיף גם אותי – ותאמינו לי, זה הרגיש רע.
ליבי צנח לתחתונים וגופי סמר, הרוח הפתאומית גרמה לעיניי להיעצם וכשנחבטתי ברצפה היבשה שריטות ופצעים שטחיים מילאו את הידיים החשופות – שלא היו מכוסות בבד ולכן גם התמלאו באותם פצעים.
ראשי נחבט פעמיים ברצפה וכל ראשי הסתחרר.
שמעתי קולות מעומעמים – ואז ראיתי בצורה מטושטשת את ג'ייסון רץ אליי. "ג'ווווון," הוא אמר בקול נמוך – הכול נהיה בהילוך איטי, בדיוק כמו שקרה עם אסטריד כשנפלה מהצוק – ואותם רגעים העלאו בי כמה מחשבות.
אם הייתי מת שם, בהלהיים – לאן הייתי הולך? הייתי חוזר להלהיים או שהייתי מת ונכנס לחשיכה נצחית?
אוי, זה הלחיץ אותי.
אבל, למזלי, שגם זה דיי מחשיד – כמה מזל יכול היה להיות לי במסע הזה?, הצלחתי להתאושש.
שיערו הלבן של ג'ייסון התמלא אבק והייתה לו שריטה עמוקה בלחי ימין, אך זה לא הפריע לו כלל להמשיך. "תשאאאר כאאן…" הוא הצביע על המקום שישבתי בו ורץ לעזור לחברים.
תפסתי בשערותיי והבטתי על המתרחש – רובין נעלמה משדה ראייתי וכשקלטתי אותה –
הוי זה היה מדהים. היא השתנתה למפלצת גדולה וכהה – שרירית וחזקה, שמשדרת יציבות וחוזק. היא שאגה בחוזקה ואז הכול התחיל לחזור להיות בקצב רגיל ולא איטי – היא תפסה בגרונה השומני והלח של פיצי והצמידה אותה לרצפה.
"תהרגי אותה!" קראה רובין, המפלצת, רובינפלצת, בקול ופנתה לאסטריד.
ג'ייסון היה פצוע בשביל לעשות את זה – בראן היה עסוק בלשרוף את שאר גופה בשביל למנוע ממנה לפגוע ברובין.
אסטריד הסתכלה אליי, כאילו מבקשת אישור ממני לעשות את זה. "את מסוגלת." לחשתי והנהנתי אליה.
היא לקחה נשימה עמוקה. קפצה לגובה והנחיתה את המכה שהרגה את המפלצת, אגרוף חזק לפנים שאם לא הרג את פיצי – אז עילף אותה.
לאחר דקה, בהם רובין השתנתה חזרה למראה שלה – ואיכשהו הבגדים נשארו עליה ולא נקרעו מעליה שמענו מחיאות כפיים סרקסטיות שהגיעו מהכס.
הל הייתה מרוצה, היא חייכה וזרקה לאסטריד את החרב שלה. "רואים? לא יותר כיף?" שאלה וצחקה בקול מעודן – חסרת התחשבות בכך שהרגנו את חיית המחמד שלה.
אסטריד התנשפה בכוח. "את משוגעת." ואחרי דבריה התכופפה להרים את החרב.
היא צחקה כתגובה ובזמן הזה אני קמתי והצטרפתי אל חבריי לקבר. "כן. אני באמת משוגעת." היא ענתה לה כאילו שאלה.
"אנחנו עפים מפה." אמרתי בקול ופניתי ללוקי. "תיקח אותנו מהמקום הזה."
"אתם אומרים את זה כאילו לא נהניתם." היא צחקה.
"את פסיכית." רובין אמרה וגרמה לי לחייך.
לוקי הושיט את כף ידו. "בואו, נבחרים. ביי, הל. היה נעים לבקר." הוא חייך אליה חיוך חביב.
"תסתום." היא רטנה.
"ומה לגביי?" רג'ינאן כחכח בגרונו. "אני יכול,אה," הוא כחכח בגרונו פעם נוספת בכדי שהל תסתכל עליו. "להשתחרר מכאן?"
"בטח." היא חייכה. "אני פשוט אחלק כרטיסים חופשי-חודשי לגהנום. אתה נשאר כאן, הנבחרים הולכים."
הוא נשף באפו בזעם.
הסתכלתי על אסטריד פניה היו טיפה חיוורות ועיניה נעולות על האוויר – היא חשבה באותם רגעים על משהו. "היי, את בסדר?" שאלתי אותה בשקט, החרב מיד השתנתה לטבעת – כמו אינסטינקט, כאילו הבינה שאני לא זקוק לה עוד.
היא התנתקה מהבהייה שלה והסתכלה עליי. "כן," אמרה בשקט וכשהייתי מספיק קרוב היא תפסה אותי וחיבקה אותי בחוזקה. נשפתי בהפתעה ולאחר כמה שניות הנחתי את כף ידי הגדולה על ראשה ועטפתי אותה בחיבוק.
"הכול בסדר, עשית מה שהיית צריכה לעשות." לחשתי לה בשקט.
היא משכה באפה. "תודה." היא הידקה את החיבוק ולאחר כמה שניות שחררה והתנתקנו מהחיבוק.
"בואו נעוף מכאן." אמר ג'ייסון.
"למצוא את החרב האחרונה." אמרה רובין והביטה על החרב של אסטריד – שנייה לפני שנהפכה לטבעת כסופה ונקייה, על מבטה יכולתי לזהות מעט קנאה.
"כן, בנוגע לזה, אני יודע איפה היא נמצאת." לוקי הודה בדרך החוצה מהארמון של הל.
"באסגארד, גם אנחנו יודעים." אמרתי. "הספר של רג'ינאן –" רציתי להגיד והבטתי לאחור. הוא עמד שם, עם הגוף הרטוב והפיראטי שלו. הוא נופף בידו לשלום וחייך חיוך חביב.
"לא." אמר לוקי וגרם לי להחזיר את המבט אליו. "זאת אומרת, הוא כן נמצא באסגארד – אבל אני יודע איפה הוא ממוקם."
לאחר כמה שניות שבהם כולנו שתקנו ויצאנו מהארמון רובין אמרה. "למה אתה מחכה? תגיד לנו!"
"הוא נמצא, אהמ," לוקי גירד את החלק האחורי של ראשו. "בתא הכלא שלי – בתוך הניב של הנחש שהכיש אותי כל השנים הללו – ראיתי שם טבעת מתכת על אחד הניבים. זה חייב להיות זה."
נאנחתי. "אז אתה אומר שהחרב האחרונה נמצאת בתוך שן של נחש שהארס שלו גרם לך ליצור רעידות אדמה בעולם שלנו?" חזרתי על זה כדי להיות בטוח.
הוא משך בכתפיו וחייך. "כן. נחמד, לא?"
תגובות (2)
– "לכל מי שהיה את החרב – תפס בטבעת והחרב קיפצה לידיים שלנו." – המשפט הזה לא מסתדר לי, הסדר של המילים לא ממש נכון ויש בלבול בין יחיד לרבים.
בעיית היחיד ורבים חזרה גם משפט אחר כך: "תפסנו אותה כאמני חרבות מנוסים, והידקתי את האחיזה."
– "אסטריד בעטה באותה הרגל שג'ייסון שרט וחתך." – שוב, לא מומלץ להשתמש יותר מדי במילים שהמשמעות שלהן דומה ברצף. אני מעריצה פחות גדולה של זה כי זה מרגיש לי קצת תקוע.
– "ראשי נחבט פעמיים ברצפה וכל ראשי הסתחרר." – אין צורך בשימוש במילה 'ראשי' פעמיים.
– "אם הייתי מת שם, ב*נורנהיים*…" – במשפט הקודם הוא דיבר על הקטע שבו הם נפלו מהצוק, מה שקרה בנורנהיים, אם אני לא טועה.
– "לאחר דקה, *בה* רובין השתנתה…" – דקה זה יחיד (אבל אתה, מן הסתם, כבר ידעת את זה. שגיאות מקלדת זה השטן.)
~~~
זה הרגיש לי כאילו הם הרגו את פיצי קצת מהר, אבל זה טוב שלא המשכת את עניין הלחימה יותר מדי. אני גם מאוד שמחה שאסטריד היא זאת שהרגה אותה בסוף, זה היה משהו שהיא הייתה צריכה לעשות.
יצרת רגע ממש חמוד בין אסטריד לג'ון שם. באופן כללי, אני שמחה שהחלטת לא למהר איתם כל כך, הרבה יותר קל לאהוב אותם עכשיו.
הכוחות של רובין לא נתפסים *~* כאילו, היא יכולה לעשות כל דבר (מילולית!)
אה, ואגב – שמתי לב שלאט לאט רמת הקושי בהשגת החרבות נעשית גבוהה יותר. איך לעזאזל הם הולכים להשיג חרב מתוך פה של נחש? XD הרעיונות שלך משוגעים (בקטע טוב, כן?)
עוד שלושה פרקים לסוף *~* (אני כבר מתחילה לחשוב על הסיפור החדש שלך.)
קטניס אוורדין, סוף.
חחחח תודה רבה! בנוגע לעניין הנורנהיים – דווקא התכוונתי להלהיים. התכוונתי לזה שהוא חשב 'אם הייתי מת בארמון של הל – שנמצא בהלהיים – אז מה היה קורה לי?' – מקווה שהבנת עכשיו ;) תודה רבה! וכן, רמת הקושי בהחלט עולה ובמיוחד כשזו החרב האחרונה (!) אז שוב תודה, הפרק הבא יפורסם ביום שני הזה ^^