קברים נורדים – פרק 26: אני שונא את המשפחה של לוקי

פרק 26: אני שונא את המשפחה של לוקי

הל כחכחה בגרונה והפסיקה את החיבוק הקבוצתי שלנו – לא יצא לי להכיר אותה וכבר שנאתי אותה, אך כשראיתי אותה קרוב יותר – עיניי לא ירדו ממנה. היא הייתה כמו הדוגמניות שרואים בטלוויזיה בכל מיני סדרות עליהן – תוכנית של עיצוב בגדים וריאליטים שונים על דוגמניות שמתחרות על תואר הדוגמנית הטובה ביותר בעולם.
ושלא תבלבלו – אני לא צופה בסדרות כאלה.
אחותי כן, ומדיי פעם יוצא לי להצטרף אליה ולראות פרק אחד.
סליחה, שוב פעם קטעתי לכם את הרצף – אז בואו נחזור חזרה, איפה הייתי? אה, כן.
השיער של הל היה שחור כלילה והוא נח על כתפיה הבהירות, היא הייתה רזה, עיניה ירוקות בצבע הדומה לשילוב של דשא עם צבע מרקר ירוק ולמרות שהייתה רזה וגופה לא היה שרירי במיוחד היא הייתה נראית חזקה. אפילו מאוד.
היא לבשה כותונת לבנה ורגליה היו משולבות זו בזו, היא שילבה את ידיה ונשכה את שפתיה היבשות.
"אבא," היא אמרה והביטה בלוקי. "מה אתה עושה כאן?"
"אודין פתח את השערים – " אמר לוקי בזהירות ומיד הל קמה על רגליה ורטנה בזעם.
"חשבתי שנעלתי אותם."
"אודין חזק יותר ממה שנראה לך." עקץ ג'ייסון וחיוך עלה על שפתיי.
"תשתוק, ילד!" השיבה לו בקול מזהיר.
לג'ייסון היה נמאס שקראו לו ילד – אך לא היו בו גם כוחות לזעוף ולכעוס על עוד אלה ולכן שתק.
"זה לא כמו שזה נראה, הל." לוקי אמר, שמתי לב שרג'ינאן שתק מהרגע שהגענו לשם ושהוא עמד ליד לוקי, כאילו הכירו בעבר. "אודין פתח את השערים רק בשביל ששני הילדים האלה," המשיך והצביע עליי ועל אסטריד. "יוכלו לצאת מכאן."
"למה שלאודין יהיה אכפת משתי ילדים?"
"אנחנו הנבחרים, גברת," אסטריד אמרה והוסיפה לבסוף. "והחרב שלי נמצאת אצלך."
היא צחקה בזלזול. "את נבחרת המלחמה?"
"אני שומעת זלזול בקול שלך?" אסטריד שאלה פתאום וכיווצה את ידיה בזעם.
היא נופפה בידה וביטלה את דברי אסטריד כאילו היו פעוטים ולא חשובים. "ומי אתה?" היא שאלה את רג'ינאן.
"רג'ינאן. ליוויתי אותם הנה וקיוויתי שאולי תוכלי להוציא אותי מכאן גם? הצוות שלי אבודים בלעדיי." אמר רג'ינאן. כיווצתי את מצחי.
"רואה? בגלל זה הוא היה להוט להגיע הנה – לא בשביל לחטוף אותנו או לעשות לנו משהו, רק בשביל הצוות שלו ובשביל לצאת מכאן." אסטריד לחשה לי.
"הוא חיפש עלינו טרמפ." אמרתי בשקט.
"יכול להיות. אבל אתה רואה? בסוף המטרות שלנו היו דומות." אסטריד אמרה ולא הורידה את העיניים מהאלה המתנשאה שמילאה אותה בזעם וכעס. אחרי דבריה ומבט קצר עליה חזרתי להקשיב לשיחה שלהם.
"רג'ינאן… מה?" היא שאלה את שם המשפחה שלו.
"פרקר." הוא אמר והצלחתי לזהות רטט קל בקולו, רעד קל שהוכיח שהוא אולי לא דובר אמת – ואם אני צודק, אז רג'ינאן מסתיר עוד דברים על עצמו. רק קיוויתי שזה לא יחזור אלינו כמו בומרנג.
"הם הנבחרים, הל. תני לילדה את חרב המלחמה ונצא מכאן. אני אדאג לכך שאף אל לא ידרוך על אדמת הלהיים יותר." לוקי אמר. "לעולם." הוסיף וחיוך קטן עלה על פניה, היא חזרה לשבת על הכס השחור שלה.
"איך אני אדע שהם הנבחרים?" שאלה וזזה בתנוחתה על הכס הכסוף שלה.
"הרגע אמרתי לך. אין לי שום סיבה לשקר לך." לוקי משך בכתפיו. "אז תני להם את החרב ונעוף מכאן."
היא צחקה בקול מעודן. "אבל אז זה לא יהיה כיף, אבא." היא אמרה והזכירה לי בצורה מסוימת את לוקי. "אתה לימדת אותי את זה." היא משכה בכתפיה. "תביסו ותהרגו את שד הגהנום – והחרב שלכם." אמרה הל ונופפה באצבעותיה, החרב הופיעה על ברכיה, כסופה ויפה – עם עיטורי זהב על הידית.
החרב הייתה נראית מושלם ובעיני רוחי – הצלחתי לדמיין כיצד היא נראית טובה יותר כשאסטריד תחזיק אותה.
"לוקי, אבא שלי, לא יכול להתערב."
"אני לא יכולה להרוג אותו." מלמלה אסטריד.
"אני אשנה אותו לבובה כמו הענק ההוא ממוספלהיים – זה לא אמור להיות קשה יותר." רובין משכה באפה. "כמה גדול הוא יכול להיות?" רובין אמרה וחייכה בתחמנות. הל נקשה באצבעותיה החיוורות וחייכה חיוך מרוצה.
מתוך שער (שבכלל לא הבחנתי בו) עשוי מתכת שהיה בצד שמאל לכס יצאה מפלצת עצומה – גדולה יותר מהענקים, חזקה יותר ושרירית יותר מכל יריב שיכולתי לדמיין.
וגם שמנה יותר מכל יריב או יצור שיכולתי לדמיין אי פעם. אם אתם חובבים של מלחמת הכוכבים – היא נראתה כמו שילוב של כלב השאול עם ג'אבה דה האט.
המלתעות שלו היו חדות כמו כריש, צבען היה אדום בהיר ויבש – הנחתי שזה דם מיריבים קודמים. המפלצת הייתה מלאה ועורה היה כהה ולח, היא עמדה על ארבעת גפיה השריריות וטפרי ציפורניה היו שחורות וחדות, היא שאגה בחוזקה שגרמה לכולנו לשים את הידיים על האוזניים בגלל הרעש הכבד.
הרגשתי שאוזניי עומדות להתפוצץ, וכשהיא סיימה לשאוג הבחנתי שבין כפלי שומן גרונה היה מונח קולר מתכת.
כשהבטתי בכל המפלצת הענקית הזו פעם נוספת – התאים לה השם פיצי.