קברים נורדים – פרק 25: חבריי לקבר

פרק 25: חבריי לקבר

"חשבתי שהוא צולע," מלמלתי בשקט לאסטריד כשראיתי את רג'ינאן מתקדם מהר יותר מבנאדם צולע, ומהר יותר מאיתנו. אסטריד נאנחה והסתכלה עליי, היינו בדרך לארמון של הל, מלכת הלהיים – ולסיים את הטיול החביב לגהנום.
עיניה הכחולות הביטו בחשדנות ברג'ינאן. "אין לנו מה לעשות, אם הוא ייקח אותנו החוצה מכאן אז נאלץ לסמוך עליו." לחשה לי בשקט. "בוא פשוט נצא מנקודת הנחה שהמטרות שלו טובות ושבסוף המסע ניפרד כחברים טובים שלו."
"אני בספק, אסטריד," אמרתי והמשכתי להביט בדרך הסלעים והחולות שבהם הוא לקח אותנו – הארמון באמת היה בכיוון ההוא – אך משהו הרגיש לי לא טוב. "שלא תחשבי ששכחתי את העניין עם סורט והשם של אחותי – זה מעסיק אותי עד עכשיו – לא יכול להיות שהוא עושה את זה כי הוא בנאדם נחמד."
היא הסתכלה עליי. "למה אתה כזה שלילי?"
"לכל דבר יש מחיר, אסטריד, במיוחד במימד הנורדי." אמרתי בקול טיפה דרמתי.
המשפט הזה היה דווקא דיי מתאים לאיזה טריילר לסרט שמספר על המסע שלנו – רגע לפני שנגמר הטריילר ויש את המוזיקה הדרמטית והמותחת שמאפיינת טריילרים לסרטים – המשפט יכול היה להשתלב נהדר שם וגם -.
סליחה – הפרעתי באמצע הסיפור וקטעתי לכם את הרצף.
"ג'ון, אנחנו נצא מפה ואני מאמינה שרג'ינאן ייקח אותנו החוצה, אם אתה רוצה לעבור במבוך המשוגע שרג'ינאן הזהיר אותנו מפניו –"
"זה בדיוק העניין. רג'ינאן הזהיר אותנו מפניו – אולי הוא קל וידידותי?" שאלתי בתמימות.
היא הסתכלה עליי ונאנחה. "ממתי משהו במימד הנורדי הוא קל וידידותי, ג'ון?"
"על מה אתם מדברים?" קולו של רג'ינאן נשמע מלפנינו. "אני אולי נראה זקן – אבל השמיעה שלי מספיק טובה בשביל לדעת שמשהו מעסיק איתכם." ליבי פתאום החסיר פעימה בלחץ.
"ס-אה, סתם, ז-זה ל-" גמגמתי בטיפשות.
"א-אנחנו סתם, מדברים דיבורים של אה – חברים." אסטריד לקחה שליטה על המצב כי ראתה שאני מסתבך, חייכתי בהקלה והיא חייכה וגלגלה את עיניה.
רג'ינאן הסתובב ונעצר, עיניו הכחולות והבהירות התבוננו בנו בצורה עמוקה. סקרתי את פניו, הזיפים הסתירו את לסתיו ולחיו, עיניו היו דומות לצבע הים – אך יותר באזור הפיליפינים, שם הים הוא בצבע טורקיז-תכלת, בתוך המעיל הגדול שלבש היו כיסים פנימיים בהם הוא יכול היה להכניס כל דבר.
באותם רגעים, עלו בי שוב המחשבות הפרנואידיות – אולי הוא מבודד אותנו מהעיירה ואז יהרוג אותנו עם אקדח שהוא מסתיר באחד מהכיסים הפנימיים?
איך אסטריד סומכת עליו מהר כל כך – אולי הם מכירים כבר?
"אתה בסדר, ג'ון? אתה נראה קצת לא איתנו." אמר וחיפש את המילה הנכונה. "גם הפנים שלך חיוורות. לבנות." הוא הוסיף בהתנשאות.
"אני יודע מה זה חיוורות." סיננתי.
עיניו סקרו את גופי ואחר כך הוא הסתובב והמשיך ללכת. "אנחנו נגיע לשם בשקיעה." הכריז.

"איפה אנחנו?" שאלה רובין, החבורה נחתה בפתח ארמון גדול ושחור, מלא בכל מיני קישוטים שמאפיינים יותר חגים נוצריים, כמו הלוואין. הדלת כניסה נישאה לאורך של שתי מטר והרוחב למטר וחצי, היא הייתה עושיה מקרשי עץ שחורים וידית הדלת הייתה גולגולת גדולה וצהובה שנראתה קצת יבשה.
"זה, אחמ," ג'ייסון כחכח בגרונו. "גולגולת אמיתית?"
לוקי חייך והניח את כף ידו הגדולה על הגולגולת. "היא מספיק כבדה בשביל להיות אמיתית, הצבע נראה אמיתי וגם –" הוא דפק על הידית והקול שבקע משם סימן שהגולגולת חלולה. "היא חלולה. כן, זו גולגולת אמיתית."
"תודה על הפענוח," אמר בראן בציניות. "זה הארמון של הל?" שאל בפליאה.
"כן, היא לא חסכה בהוצאות." אמר לוקי וצחק כשכולם הביטו בו ברצינות. "אני צוחק, היא נעזרה בקסם ובכוח האלי שלה בשביל להכין את הארמון הענק הזה." אמר והסתכל על סופו – שהיה לפחות במרחק של שמונה מטרים מהקרקע הכתומה.
"אז ג'ון ואסטריד פה – אם השער שיגר אותנו הנה?" שאל ג'ייסון בדחיפות.
לוקי נד בראשו. "אני מניח שלא. אבל הל כאן, ואנחנו צריכים לשכנע אותה שפתיחת השערים לא הייתה פעולה להכרזת מלחמה."
"ומה עם ג'ון ואסטריד?" ג'ייסון התעקש.
"אחרי שנרגיע את הל." לוקי אמר בקול רציני וחד. "אנחנו לא רוצים עוד מלחמה."
"איזו מלחמה הייתה?" בראן שאל בהתעניינות. "אם מותר לי לשאול."
לוקי נשף באפו בצחוק והתחיל לספר. "הל, הבת שלי, כעסה על אודין על מה שהוא עשה לי,"
"מה הם עשו לך?" רובין הרגישה שהיא חייבת לקטוע אותו.
"אודין הפך את הבן שלי, פנריר, לזאב ונתן לו לטרוף את הבן הנוסף שלי נארוי. אחר כך, אם כל זה לא היה מספיק, הם קשרו אותי עם האיברים הפנימיים שלו לתוך כלא שבו נחש ענק התיז עליי ארס." לוקי סיפר ועיניו החלו להתרטב מעט מגעגועים לבנו.
ג'ייסון ריחם עליו והזדהה איתו לגבי שנאת האלים.
"בכל מקרה – הדבר חזר לאודין כמו לבומרנג כשגילה שפנריר הולך להרוג אותו בראגנרוק – אבל זה לא חשוב כעת. הל כעסה מאוד על מה שאודין עשה ועל מה שעשה לאחיה, ולכן פתחה במלחמה מלאת דם של המתים והשדים כנגד האלים. הם, כמובן, הביסו אותה ושלחו אותה להלגארד – כך היה נקרא הלהיים לפני שהל הגיעה לשם." לוקי אמר ומשך באפו.
בראן היה מרותק לסיפור שלוקי סיפר במפתן הדלת של ארמון.
"תגידו למה אנחנו לא נכנסים?" רובין שאלה פתאום. "זה קצת מטומטם שאנחנו נמצאים במפתן דלת ואתה מתחיל לספר סיפור." היא פנתה ללוקי.
"ששש… תני לו להמשיך!" בראן השתיק אותה.
לוקי לא התייחס להפרעה והמשיך. "הל החליטה לקרוא להלגארד – הלהיים, בגלל שהייתה מאוד קשורה אל עולם ניפלהיים, עולם ענקי הכפור – ובגלל סוף השם של ניפלהיים היא החליטה לקרוא להלגארד – הלהיים."
"אז היא הייתה נערה מושפעת מהשם ולכן קראה לעולם שלה ככה." רובין סיכמה.
לוקי עיקם את אפו, הוא לא אהב את הניסוח. "כן, בערך."
ג'ייסון התעניין אך לא כמו בראן שכמעט הזיל ריר מרוב שהיה מרותק לסיפור.
"היא אסרה וסגרה את השערים בפני אלי אסגארד ואמרה שאם אל אסגארד יפרוץ את השערים היא תפתח במלחמה מחודשת."
"ואו." בראן אמר. "אני חייב לפגוש אותה." ג'ייסון הופתע מהתגובה שלו לסיפור.
"בואו ניכנס." רובין עברה ביניהם ודפקה עם הגולגולת על דלת העץ, לאחר כמה שניות הדלת נפתחה לרווחה ורובין הייתה הראשונה להיכנס אל תוך הארמון החשוך – אחריה נכנסנו כל השאר.

השקיעה החלה לרדת על הלהיים, היינו קרובים מאוד לארמון של הל ואם לא הייתי בטוח שאני הוזה – חשבתי שראיתי את לוקי בפתח דלת הכניסה. הסתכלתי על רג'ינאן שבכלל לא היה נראה שהוא מתאמץ או עייף מהמסע הארוך שדרש מרגלו הצולעת לעשות.
זה רק גרם לי לחשוד בו עוד יותר.
אסטריד הביטה בי וחייכה. "אמרתי לך שאני צודקת?" היא שילבה את ידיה בניצחון.
"מה?" שאל בבלבול.
"הוא לא חטף אותנו – אנחנו כאן, כמה מטרים מהארמון." היא לחשה.
"הנה הארמון," אמר רג'ינאן והציג אותו בפנינו. הארמון היה כהה כמו שמי הלילה – הוא היה מלא בעיטורים מתכתיים וכסופים וקישוטי הלוואין ישנים. המבנה עצמו נישא לגובה של שמונה מטרים בערך והוא היה גדול מאוד בשביל להכיל רק מלכה אחת.
ככל שהתקרבנו, כך הארמון היה נראה גדול יותר, וכשהגענו לפתח הדלת רג'ינאן פתאום רחרח את האוויר.
"מה אתה עושה?" שאלתי בחשדנות.
"יש פה ריח –" רג'ינאן אמר אך נד בראשו והניף את ידו בביטול. "עזבי, זה לא משנה."
רג'ינאן פתח את הדלתות בפנינו ושם ראינו את לוקי וכל חברינו לקבר – לוקי היה לידם ואישה שנראתה בגיל העשרים ישבה על כס כהה מאוד מולם. הרגשתי את נשימתי נעתקת וחיוך ענק התפרש על פניה של אסטריד.
הם הסתובבו וכשראו אותנו, הראשון לרוץ היה ג'ייסון. "ג'ייסון!" קראתי בשמחה.
"מצאתם אותנו." אמרה אסטריד ובראן התקדם אליה, הם התחבקו בשמחה ורובין נשארה ליד לוקי. התחבקנו כולנו, כל החבורה ביחד – וכששמתי לב להרכב החסר שלנו יצאתי מהמעגל המחובק והתקרבתי אליה.
"רובין, בואי," אמרתי.
היא חייכה ושקלה את ההצעה לכמה רגעים. ואז בכמה צעדים פשוטים היא הצטרפה לחיבוק הקבוצתי.
לא עניין אותי האלים שמחכים לנו, לא עניין אותי רג'ינאן שכל צעד שלו היה נראה לי חשוד.
כל מה שעניין אותי היו החברים שלי למסע – שהתאחדנו.
למרות שעבר רק יומיים מאז שנפרדנו – זה הרגיש כאילו לא ראינו אחד את השני לנצח.