קברים נורדים – פרק 24: פרנואיד עם תעודות

פרק 24: פרנואיד עם תעודות

בדיוק שנראה היה שהגענו למבוי סתום – מצאתי את הפתרון.
אחרי שעות (ואני לא מגזים) של חיפושים בספר, של קריאת כל עמוד ועמוד וחיפושים אחר רמזים – מצאתי מידע על הארמון של הל, מלכת הלהיים, ושם היה כתוב בין השורות באותיות קטנות מאוד; היציאה נמצאת במבוך של הל.
הרגשתי שאבן ענקית, בגודל עצום, ירדה לי מהלב ושסוף סוף המזל האיר לי פנים – בלי לפתוח פה לשטן, אבל באמת האמנתי שסוף סוף הכול יהיה טוב.
כן, בטח.
אסטריד נראתה כמו אחת שאבן גדולה יותר משלי ירדה לה מהלב, ובצדק, אני לא חושב שמישהו מאיתנו ירצה להרוג משהו חי.
חיוך קרן על פניה והיא התקדמה כל הדרך ראשונה. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, ולכן שאלנו ותחקרנו כמה שיותר אנשים בעיירת המתים היכן נמצא המבוך של הל. אך קיבלנו את אותה התשובה בניסוחים שונים; לא כדאי לנו ללכת לשם.
לבסוף, פגשנו ברג'ינאן פעם נוספת.
"רג'ינאן!" קראה אסטריד.
"מה את עושה?" מלמלתי בשקט כשחיבקתי את הספר פתאום חזק יותר. איכשהו הסיטואציה הזו גרמה לי להפנות את מבטי לעבר ידי ולוודא שהחרב, הטבעת, נמצאת שם. היא נותרה על כף ידי, כסופה וכמעט בלתי מורגשת.
הוא הסתכל לצדדים. "מצאתם משהו?"
"כן. היציאה נמצאת במבוך של הל – זה מה שהיה כתוב בספר." אסטריד שיתפה אותו מהר מדיי, ואני – כיעה לפרנואיד עם תעודות, לא דיברתי יותר מדיי ועלו בי מחשבות שעדיף שאני אחסוך מכם מלשמוע.
"המב-וך של הל?" קולו של רג'ינאן רעד.
"כן. שמעת על המקום הזה?"
"זה המבוך הכי נורא בכל תשעת העולמות ושבעת הימים – אומרים שרק המשוגעים ביותר ילכו בו." רג'ינאן היה נראה מפוחד.
נאנחתי. "אין לנו עוד דרך לצאת מפה – רק להרוג את שד הגהנום שזו לא ממש אופציה."
"אני מציע לכם לשקול שוב את מה שאתם חושבים לעשות – אני אקח אתכם להל ותגידו לה שאתם הנבחרים, אני בטוח שהיא תיתן לכם להמשיך במסע. בכל זאת, אתם נועדתם למנוע את הראגנרוק שיהרוג גם אותה, בין השאר." הוא אמר ופתאום כיווצתי את עיניי, תפסתי בטבעת והחרב זינקה קדימה.
הספר נפל מתחת לרגליי ותפסתי בחולצתו של רג'ינאן, הצמדתי אותו לקיר אחד בתוך סמטה והנחתי את הלהב שלי על גרונו.
"אנחנו לא אמרנו לך שאנחנו הנבחרים." קירבתי את הלהב עוד יותר כשרג'ינאן ניסה לצאת מהאחיזה שלי.
אסטריד מצמצה בהפתעה, כנראה שגם היא לא שמה לב לפרט הזה.
"אחרי כל מה שעשיתי למענכם – על הפרט הזה אתה תפגע בי?" הוא בלע את רוקו וחייך. "אני בספק, ג'ון קונור."
"איך אתה יודע את השם שלי? איך אתה יודע עלינו?" הלהב כבר היה צמוד לגרונו.
"אתה חושב ששמועות לא מגיעות לעולם המתים? כולם יודעים שהנבחרים יגיעו הנה מתישהו – אני קישרתי בין זה לביניכם – וגם דיי דיברתם חזק בחנות שלי על החרבות." הוא אמר בהיגיון והפריח את חשדותיי. "אני יודע לעשות אחד ועוד אחד, נבחר, אני לא טיפש."
"א-" רציתי לומר משהו, הפנתי את מבטי לאסטריד והיא נדה בראשה באיטיות. סימנה לי שאין סיבה שאני אדאג. הרפתי את האחיזה והוא כתגובה ניקה מעט אבק שמילא את מעיל העור שלו, הוא הרים את פניו אלינו.
"אז," רג'ינאן חייך. "אנחנו הולכים להל?"
"כן." נאנחתי והחרב חזרה לטבעת, החזרתי אותה אל האצבע שלי והבטתי על הארמון שהיה נראה רחוק וניצב בדיוק בקו האופק הכתום שאפיין את הלהיים.
"מעולה, אנחנו נגיע לשם עד רדת הלילה." הוא אמר והתחיל להתקדם קדימה כאילו הצליעה לא הפריעה לו.
"אני לא סומך עליו." לחשתי לאסטריד.
"זה רק עד שנוכל למצוא את הדרך החוצה מכאן." היא אמרה, מנסה לשכנע אותי – אבל כנראה גם את עצמה.

הרגליים של ג'ייסון רעדו – הוא לא אחד שמשדר לחץ או פחד כלשהו, אך איכשהו הוא נכנס ללחץ כשהם הגיעו לשער, הוא הביט בהיימדיל עמד בצורה ישרה וזקופה. שיערו הלבן של ג'ייסון התנופף ברוח הבריזה וליבו פעם בחוזקה.
"אודין," אמר היימדיל בהפתעה, אבי האלים לא יצא מארמון המלוכה – וכשיצא, הוא השתמש בשער של היימדיל בשביל לעבור בין העולמות. "איזו הפתעה נעימה."
אודין חייך. "יש לך אישור לפתוח שער להלהיים."
חיוכו של היימדיל נעלם, הוא התקרב לאודין ושאל אותו. "אני לא רוצה לפקפק בך, אודין, אבל אתה בטוח?"
"כן." אמר בשלווה וברוגע, הוא חייך וסימל לו שהכול יהיה בסדר.
הוא צעד חזרה אל החרב שהייתה נעוצה ברצפה ובכך שישמשה לידית שתפתח את השערים. ג'ייסון היה הראשון לעלות על הבמה שתעביר אותם להלהיים, אחריו בראן ורובין השקטים ולבסוף לוקי שעליו פניו היה חיוך ערמומי ומסתורי.
"במקומך לא הייתי מחייך." אודין תפס את ידיו מאחורי גבו. "עבר המון זמן מאז שראית את הבת שלך – וכשראית, זו הייתה מלחמה בין האלים למתים ואתה השתתפת בה."
"תאמין לי, לפעמים דברים מסתדרים." אמר לוקי והחיוך נשאר על פניו.
ג'ייסון ראה את היימדיל מושך את החרב לצד ימין במאמץ ואז רגליו ריחפו ואור בוהק וחלוש נפל עליהם – אותו אור שיגר אותם מעולם לעולם, לבראן היה כאב ראש חזק מהמעבר בין העולמות, ורובין ניסתה להבין למה התכוון לוקי כשאמר שהדברים מסתדרים.
כול אחד מהם התרכז בדברים שונים מהאחר, אבל לכולם הייתה מטרה משותפת – להגיע להלהיים.
~
כמה שעות לפני שלוקי הציע את עצמו כאל שייקח את הנבחרים להלהיים – הוא קיבל מסר מאיש הקשר שמטרתו הייתה לקשר בינו לבין נוקס כשהוא צריך אותו, או ההפך.
הוא הגיע לחדר החשוך של נוקס אך הפעם זו הייתה מישהי חדשה, הפעם הכס היה מופנה קדימה אל לוקי והוא יכול היה לראות אותה.
היה לה עור בהיר מאוד ושיער כחול שנח על כתפיה הרזות. עיניה היו צהובות ובהירות, והם הסתכלו על האל שהסתמך על נוקס שיביא לו את הנקמה לה חיכה כל כך הרבה זמן. היא הייתה לבושה בשריון כסוף שהבליט את קימורי גופה. למרות שגופה היה רזה – היא גרמה ללוקי לרעוד משום מה.
"לוקי בן אודין," היא שילבה את רגליה.
"מי את? איפה נוקס?" לוקי התנשף בבלבול. "הוא בסדר?" שאל בדאגה – אך דאג יותר לנקמה שלו מאשר לאדון שלו.
"מצטערת להיות זו שמספרת לך," קולה היה מעודן ולוקי לא יכול היה לזהות האם יש שקר בקולה או אמת – הוא לא הצליח לזהות כל רגש כלשהו מקולה. "אבל נוקס, אבא שלי, נהרג אתמול."
"נהרג?" לוקי הרגיש שמוטטו עליו בניין. "אבא שלך?" לוקי היה בהלם שלנוקס היה בת – ושהשיער שלה כחול. הרי, לוקי אף פעם לא ראה את נוקס – הוא דמיין אותו שרירי מאוד, עם עור שזוף ושריון גדול – ואולי גם כמה חרבות שהתלוו לגופו הגדול. לא עם שיער כחול.
למרות שצבע השיער שלה היה יכול להגיע מאימה.
"אני יודעת, גם אני הייתי מופתעת." קולה היה ריק מכל רגש, לא היה נשמע בכלל שהיא מצטערת על מות אביה. "הבאנו הנה את אלות הגורל והם סיפרו שזה היה נער עם שיער שחור ועיניים כחולות."
"בן של אל?"
"הוא יצר ברקים מהידיים שלו."
"הבן של ת'ור?" לוקי הרגיש שהוא עומד להתעלף. "אב-אבל איך?"
" אנחנו נבדוק כבר עם זה היה בנו של ת'ור אבל לא בגלל זה קראתי לך, לוקי." היא אמרה. "העסקה שהייתה לך עם אבא שלי בטלה ומבוטלת."
לוקי הרגיש דקירה בליבו. "מה? את – את לא יכולה לעשות לי את זה!" הוא צעק.
"תנמיך את הקול שלך." קולה נשאר יציב. "אני לא כמו אבא שלי – ואני גם לא יודעת מה היו התוכניות שלו אלייך ולנקמה שלך."
לוקי רטן בעצבים. "מה אני אעשה עכשיו? אני אמור לנקום באלים שסומכים עליי בעניין הראגנרוק?" הוא תפס בשערותיו.
"אני בטוחה שתהיה לך עוד הזדמנות."
כמה דקות לפני שהציע את עצמו, לוקי שמע את ג'ייסון נוזף וצועק על אודין, הוא האזין לשיחה שלהם והבין שזו ההזדמנות שלו – הוא לא האמין שהיא הגיעה כל כך מהר.
ההזדמנות לנקמה שלו נמצאת בהלהיים – כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להציע את עצמו למסע החדש והעניין היה חתום – הנקמה שלו תגיע.
הרי היצור היחיד שיכול להרוג את האלים נמצא בהלהיים, אחרי שת'ור הרג אותו.
'אני הולך לשחרר אותו ולהחזיר אותו לחיים.' חשב וחיוך ערמומי הזדחל על הפנים שלו.