קברים נורדים – פרק 23: האלים מפחדים להתלכלך

פרק 23: האלים מפחדים להתלכלך

ביקשנו מרג'ינאן לקחת את הספר, והוא הסכים – כן, גם אנחנו היינו מופתעים מהעובדה הזו. כנראה שהגורל הבין כמה הוא לא עזר לי במהלך המסע הזה, והחליט לעזור סוף סוף. חזרנו חזרה אל מרכז העיירה, חיפשנו מקום שקט שנוכל לקרוא את הספר ולהבין קצת יותר עליו ואולי גם על המיקום של החרב הבאה.
החרב של אסטריד.
המקום היחיד שהתאים לתיאור היה הבר של ג'ו, פאב ישן וצפוף – מלא באנשים מתים שחוגגים בגהנום.
נשמע גרוע, אה?
ריח מסריח מילא את כל הפאב, שילוב של ריח חריף עם חמוץ. כשאסטריד ואני נכנסנו לשם תחושת בחילה חזקה עלתה לשנינו והרגשתי באותם רגעים שאני עומד להקיא.
לקחנו שולחן בפינת הבר, רחוק מאנשים חטטנים שישאלו שאלות מיותרות. הנחתי את הספר על השולחן ואסטריד התיישבה לידי בכדי שנוכל לקרוא ביחד. אחרי חיפושים בספר הדק מצאנו כמה עמודים שמספרים על הנבחרים.
"הנבחרים מיועדים למנוע את הראגנרוק ולהציל את המימד הנורדי, בעזרת החרבות שנוצרו בשבילם והכוחות שיוצר המימדים העניק להם, הם יוכלו למנוע את יום הדין של האלים." קראתי והאצבע שלי עקבה אחרי השורות והמילים.
"את זה אנחנו יודעים, ספר, קדימה תספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים." מלמלה אסטריד. המשכתי לקרוא על עוד מידע לא חשוב שכבר ידענו – על הכוחות המקבילים ששייכים לנו ולאלים, על הכוחות שהחרבות יכולות לתת למחזיקים בהם, אך לא היה כתוב דבר על המיקום שלהם.
עברתי לעמוד הבא ושם התשובה ניצבה מול העיניים שלנו.
"חרב הברק – אסגארד, חרב הקסם – נורנהיים, חרב שינוי הצורה – אסגארד, חרב האש – מוספלהיים, חרב המלחמה – הלהיים." קראה אסטריד וחיוך עלה על שפתיה. "בכל אחד מהמקומות האלה – החרבות נמצאות אצל אדם או מקום חשוב בעולמות. חרב הברק נמצאת בתאו של פנריר שמיועד לאכול את אבי האלים, חרב הקסם נמצאת אצל אלות הגורל," אסטריד דילגה על שאר החרבות עד שהגיעה לחרב המלחמה, החרב שלה.
היא נעצרה ולפתע החיוך ירד לה. "מה?" שאלתי ולקחתי את הספר בשביל לקרוא.
"חרב המלחמה נמצאת אצל הל, מלכת הלהיים." קראתי בלב. "בשביל להשיג את החרב על נבחרת המלחמה להרוג את שד הגהנום."
הסתכלתי על אסטריד מיד, פניה היו חיוורות והיא נשכה את שפתיה. "אני לא יכולה להרוג."
"אסטריד –" רציתי להגיד אך היא עצרה אותי.
"היה מישהו אחד, שהציק לחברות שלי." היא התחילה לספר פתאום וקולה טיפה רעד. "זה היה לפני שידעתי שהכוחות שלי קשורים למיתולוגיה." היא הוסיפה והסתכלה עליי. "יום אחד הוא התחיל להרביץ לחברה טובה שלי –" קולה נעצר לפתע והיא נאנחה. "ואז ניסיתי להפריד ביניהם ודחפתי אותו כנראה חזק מדיי. הוא התנגש בקיר ואחרי שפינו אותו לבית החולים גילו שיש לו סדק בגולגולת."
"ואו." אמרתי בניסיון לא להישמע שיפוטי.
"מאז אני לא משתמשת בכוחות שלי יותר מדיי – בטח שלא להרוג. להילחם בענקים ולעלף אותם או להביס אותם זה דבר אחד ופשוט שאני לא מרגישה עליו רע בכלל, כי אני מגנה על עצמי. אבל להרוג יצור חי? אני לא מסוגלת, ג'ון."
תפסתי בראשה וחיבקתי אותה. היה נראה שהיא זקוקה לזה, גופה רעד קצת והנחתי את ראשי על שערותיה הבלונדיניות. "הכול בסדר." לחשתי. "אנחנו לא חייבים להשלים את המשימה. אנחנו נמצא דרך אחרת לצאת מכאן."
"א-אני לא יכולה להיות זו שתמנע ממך להיות עם המשפחה, ג'ון."
"אסטריד." אמרתי והיא הרימה את ראשה, עיניה הכחולות התבוננו בי. "הבטחתי לך שנצא מפה וזה מה שיקרה."

"זה בלתי אפשרי." ת'ור אמר והמשיך להתקדם במסדרונות ארמון המלוכה של אסגארד.
"נו באמת, ת'ור, אבא שלך הוא אבי האלים הגדול – הוא בטוח יכול לסדר לנו כניסה לשם." ג'ייסון אמר בספקנות. "אתה חייב לנו את זה."
ת'ור נשף בכעס באפו ונכנס לחדר התכנסות האלים – בפעם האחרונה שהם היו שם הכוחות שלהם התחזקו, בכל אחד מהם החדר העלה בהם זיכרונות שנראו ישנים – אך קרו לפני שלושה ימים. אודין קם מהכס שלו וחשף את השבר הגדול שנשאר שם עוד כמזכרת מג'ון – שהצליח לעשות עוד טעות ולפוצץ את הכס של אודין.
אודין הסתכל על ההרכב החסר של הנבחרים. "איפה נבחר הברק ונבחרת המלחמה?"
"הייתה בעיה קלה, אבא," ת'ור אמר וג'ייסון שילב את ידיו – הוא התחיל לשנוא את ת'ור וכל כך רצה לענות לו על מה שאמר, אך בגלל אודין הוא החליט לשתוק. "אסטריד נפלה מנורנהיים וג'ון אחריה. הם בהלהיים."
אודין ישב על הכס שלו בעצבים ושילב את ידיו בעצבנות. "איך נתת לזה לקרות?" הוא לחש ברוגז ועיניו האפורות ננעלו על בנו.
"חזרתי ממוספלהיים, אבא, החום לא בדיוק הקל עליי – במיוחד כשהייתי צריך להילחם נגד יורמנגנד ולא יכולתי לשמור עליהם." ת'ור ענה.
"אנחנו רוצים שתפתח את השערים להלהיים – אנחנו הולכים להציל אותם." ג'ייסון אמר.
אודין נד בראשו. "זה בלתי אפשרי – הל סגרה את השערים וחתמה אותם." הוא נשך את שפתיו. "אני יכול לפתוח אותם – אבל זה יהיה כמו להכריז מלחמה, ואני לא חושב שהאלים מוכנים למלחמה – במיוחד שתאריך יום הדין שלנו קרוב כל כך."
"אז מה אתה מציע לעשות? לתת להם להירקב שם?" רובין שאלה.
"בואו נסתמך על זה שהם יבינו שחרב המלחמה של אסטריד נמצאת שם – כשהם ימצאו אותה הם יוכלו לחזור חזרה לאסגארד."
"לא, אני לא מוכן." ג'ייסון קרא. "הם חברים שלנו – לא חיילי שחמט שלכם."
"אני מציע לך לשקול שוב את המילים שלך, נבחר הקסם –"
"לא! אני לא אשקול את המילים שלי – ואם אתם לא תיקחו אותי להלהיים לעזור לחברים שלי אז אני אמצא מישהו שכן." קרא ג'ייסון. "נמאס לי שאתם יושבים לכם פה, מפחדים לכלך קצת את היחסים ביניכם לבין הל – בזמן ששני הנבחרים שעשו הכול במשך הימים האלה בשבילכם נמצאים שם, לבד."
בראן ורובין שתקו שניהם – הם לא רצו להוסיף שום דבר כי הוא צדק.
"אוקיי, נבחרים, ניצחתם. אני אפתח את השערים ואעביר אתכם, אבל אחד האלים יצטרך להצטרף אליכם בשביל לגרום לה להבין שזה לא הכרזת מלחמה." אודין הכריז.
הוא נופף באצבעותיו ומטה ארוך וזהוב הופיע וקיפץ לידיו.
"אני אבוא." קול נשמע מאחוריהם, אודין ראה אותי והתרווח על כיסאו, חיוך קל עלה על שפתיו. "בכל זאת, היא הבת שלי." זה היה לוקי, על פניו נפרס חיוך ועיניו הירוקות הביטו בכל אנשי החדר – אך במיוחד ברובין.