קברים נורדים – פרק 22: פיראט נחמד בצורה מחשידה

פרק 22: פיראט נחמד בצורה מחשידה

אסטריד ואני הסכמנו על אותה מחשבה – אם העולם אליו נכלאנו הוא כמו כל עולם במימד הנורדי, אז יש גם פירצה או שער שיעביר אותנו חזרה לעולם שלנו. שנינו הסכמנו שנחפש בעיירה שהייתה לא רחוקה מאיתנו כל כך, בתקווה שאולי מישהו יספר לנו על אחד כזה.
הגענו לאחר כמה דקות אל תוך העיירה, בערך שלושים אנשים התהלכו שם, לבושים בלבוש כפרי למדיי – שמלות מנופחות ומטפחות לבנות, עקבים גדולים ומטרייה דקה שמסתירה את השמש – שאיכשהו הייתה שם. הבנים היו לבושים בכובעים גדולים, כמו של קאובויים, היה לכולם ג'ינסים בגוונים של כחול וחולצות מכופתרות בצבעים שונים.
"סליחה?" שאלתי זקן אחד שעבר שם, הוא היה עם שיער לבן ודליל, עורו היה מקומט ועיניו היו בהירות מאוד, כמעט בצבע לבן.
הזקן הסתובב אלינו. "איך אוכל לעזור לכם, ילדיי הצעירים?" קולו היה צרוד ותשוש.
"איפה אנחנו נמצאים?" שאלה אסטריד, בכדי לוודא את חששותיה.
"בהלהיים, ילדתי, עולם המתים. אם הגעתם הנה, סימן שגם אתם נהרגתם." הוא אמר באדישות קלה. "שמח לעזור." הוא אמר והמשיך ללכת אל אחת הבקתות.
"רגע!" אסטריד הושיטה את ידה אך סימנתי לה שהוא לא יודע כלום. כעבור המון זמן של חיפושים אחרי תשובות ותחקור של אנשים לגבי אנשים שניסו לצאת מהעולם הזה קיבלנו את אותה תשובה. נער בשם ויל קראס תמיד אמר שהוא יודע איך לצאת משם– אך אף אחד לא האמין לו, הוא נעלם לפני חודשיים מכפר המתים ההוא.
"הסיכוי היחיד שלנו נעלם!" התיישבתי על אחד מכיסאות העץ שחצצו בין בקתה לבקתה בייאוש. "זה נגמר. אנחנו נשאר פה לנצח." אמרתי בוותרנות.
"אל תוותר, ג'ון." אסטריד אמרה והתיישבה לידי. "אם אנחנו לא נמצא פתרון, החברים שלנו בחוץ בטוח יעשו הכול בשביל לעזור לנו." היא חייכה אליי.
"אנ-" רציתי להגיד לה משהו על זה אך פשוט חייכתי ושתקתי.
"אבל אנחנו לא נסתמך עליהם. אנחנו נמצא דרך לצאת מכאן, אני בטוחה." היא אמרה ואחר כך תפסה בידי. "בשביל המשפחות והחברים שלנו."
"שמעתי שאתם דיברתם על ויל קארס? שאתם מחפשים אותו?" אדם לפתע התקרב אלינו. הוא היה עם מעיל שחור ומכופתר והיו לו זיפים שחורים פרוסים על כל פניו. עיניו היו כחולות וקטנות והריח שלו הזכיר לי ריח של ים. היה לו שיער ארוך ורטוב, בצבע פחם, וצבע עורו היה שחום. הבטתי בו בחשד וקמתי מהכיסא, אסטריד אחריי.
"כן. אתה מכיר אותו?" שאלתי בזהירות וחשדנות.
הוא הסתכל לצדדים. "הוא בא אליי לחנות לפני שנעלם. הוא אמר שכשיגיעו לעיירה שני זרים עליי לקחת אותם לחנות שלי והם יבינו משם את הדרך."
"הדרך?" שאלה אסטריד בספקנות.
"זה נראה לי דיי חשוד."
הסתובבתי להביט בה, לא נראה היה שהיא בטחה בו. טיפת זיעה ירדה משערותיי והתחלתי להיכנס למעט פחד ולחץ. "מה את חושבת שאנחנו צריכים לעשות?" לחשתי לה באוזן.
"אתם באים?" שאל.
הסתובבתי אליו. "אנחנו רוצים להתייעץ לגבי זה – בכל זאת, אנחנו לא מכירים אותך ולא יודעים שום דבר עלייך."
הוא נשף בצחוק. "אני סתם פיראט שנקלע באחד מהמסעות שלו ביצור נורדי שהרג אותי. בגלל זה הגעתי הנה."
הרמתי את גבותיי בהפתעה. "פיראט?"
"בוא נלך איתו, מקסימום נביס אותו עם החרב שלך והכוח שלי." אסטריד לחשה. "הוא לא יכול להרוג אותנו הרי." היא צחקה ומשכה בכתפיה.
"אני לא יודע, אסטריד. זה לא נראה לך דיי חשוד?"
"אני יודעת איך זה נראה – אבל אין לנו עוד דרך אחרת ואני רוצה לעוף מהמקום הזה." היא לחשה והתקרבה לפיראט. "אתה בא?"

אז החלטנו ללכת אחריו, בזמן ההליכה ראיתי שרגלו הימנית צולעת ושזה דיי עיכב את ההליכה שלו.
אחרי כמה פניות בכמה סמטות ישנות, בהם הייתי בטוח שהוא עומד לחטוף אותנו, הגענו לחנות שלו. השלט היה רעוע ועתיק, היה כתוב עליו 'חנות העתיקות של רג'ינאן'. נזכרתי פתאום בחנות המזכרות של ראזול, ואיך פגשנו אותו בדרך לארמון המלוכה של אסגארד. זה גם היה אותו יום שבו התאהבתי באסטריד. הסתכלתי עליה מבלי שהיא שמה לב, וכשהיא שמה לב מיד סיבבתי את מבטי בבושה והיא צחקקה.
"בואו." אמר רג'ינאן, נכנסנו לחנות וקול של פעמון צלצל מעלינו. רג'ינאן סגר את הדלת.
ריחות של תבלינים התפשטו על כל החנות.
על הקירות היו מדפים על מדפים, ועליהם היו ספרים ישנים, שיקויים, תמונות וציורים ישנים. הדלפק היה מלא באבק ורג'ינאן צלע אליו. "אתם רשאים לחפש בחנות מה שאתם רוצים – אם ויל אמר שיש כאן משהו שיכול לעזור לכם, אני אשמח להביא לכם אותו." הוא אמר בנחמדות מחשידה.
"איך השגת את הדברים האלה?" שאלה אסטריד בסקרנות.
"במהלך המסעות הארוכים שעשיתי יחד עם הצוות שלי וספינת הפיראטים שלי, מצאנו כל מיני עדויות ליצורים מיוחדים וכתבנו אותם בספרים האלו."
"ואו." מלמלתי, ראיתי את רג'ינאן באור אחר באותם רגעים – דמיינתי אותו כפיראט עם חרב וכובע והוא שט בספינת פיראטים ענקית.
התחלנו להסתובב בחנות, אסטריד הלכה אל הצד המערבי של החנות ואני אל הצד המזרחי של החנות. התחלתי לחפש אחרי משהו שיכול לעזור לנו, דף עם רמז, או אולי את החרב של אסטריד או רובין – אבל לא מצאתי דבר.
העברתי את האצבע שלי על הספרים שהיו שם, הם כולם היו מלאים באבק, לפתע האצבע שלי ננעלה על ספר מסוים והסקרנות שלי רצתה לקחת אותו, הוצאתי אותו מבעד לכל הספרים והנחתי אותו על השולחן. הספר היה דק ודיי קל לאחיזה ובכריכה שלו היה כתוב באותיות גדולות.
'תיאוריית המימדים'. מתחת לשם הגדול היה כתוב את המספר אחד.
"מצאת משהו?" שאלה אסטריד, היא התקרבה אליי כשדפדפתי בעמודי הספר היבשים והישנים. כשהייתה מספיק קרובה אליי היא שאלה. "מה זה?"
"ספר," עניתי לה כאילו הייתה מטומטמת, בלי כוונה.
"אני יודעת שזה ספר – אבל על מה זה מדבר? מה אתה מחפש פה?" היא לחשה משום מה והרימה את מבטה לרג'ינאן שבינתיים סידר את הדלפק.
"אני לא יודע. פשוט ננעלתי עליו כשקראתי את השם שלו." אמרתי. הסתכלתי עליה והיא עליי ואז אמרתי לה מה שמו של הספר. "תיאוריית המימדים."
בספר היה כתוב שישות גדולה וחזקה מאוד יצרה את מימדים רבים, ושרק בעלי כוחות קסם יוכלו לעבור בין המימדים – לצאת להיכנס אליהם. הגעתי בערך למרכז הספר בדפדופים מהירים שיכלו לקרוע את הדפים, ובדף המרכזי הראו מפה של כל תשעת העולמות במימד הנורדי.
המפה הייתה ציור של עץ גדול, ועליו היו כמה כדורים שייצגו כל עולם ועולם במימד הנורדי. הצבעתי לה על הלהיים. "אנחנו פה," אמרתי ופתאום נפל לי האסימון על משהו שלא שמנו לב אליו. "תסתכלי רגע על הסדר." אמרתי בסקרנות.
"מה?" היא שאלה כלא מבינה.
"החרב שלי, הראשונה, הופיעה כאן." הצבעתי על עולם האסגארד, שהיה נמצא בצמרת העץ. "אחר כך, החרב של בראן הופיעה כאן." העברתי את האצבע שלי בקו אלכסוני. "ואז מצאנו את החרב של ג'ייסון שהייתה כאן." הורדתי את ידי אל עולם הנורנהיים שניצב בתחתית העץ. שם גם היה ציור של נידהוג, הדרקון שנלחמנו בו.
"אני עדיין לא מבינה." היא אמרה.
"תראי, המיקום של העולמות שבהם החרבות נמצאות. הוא כמו מעוין." אמרתי והצבעתי על שלושת העולמות שהיו מולנו. "ובשביל לסגור את המעוין לגמרי, המקום הבא שהחרב הבאה צריכה להימצא – זה בעולם הזה." אמרתי והצבעתי על הלהיים.
"לא סתם הגורל שלנו היה להגיע הנה, בטח החרב שלי נמצאת כאן, בעולם הזה!" קראה אסטריד בשמחה וחיוך מדהים נפרש על פניה.
"ואם החרב שלך נמצאת פה," אמרתי והבטתי בה. "המסע שלנו לא נגמר."
"מה שאומר שאנחנו עוד נוכל לצאת מכאן."