קברים נורדים – פרק 21: הכבוד של ת'ור והעצבים של ג'ייסון #משוכתב

פרק 21: הכבוד של ת'ור והעצבים של ג'ייסון

התעוררתי בהתנשפויות חזקות, הזדקפתי מיד מהמקום הסלעי שעליו שכבתי ונשמתי בכבדות ובאי סדר. מצמצתי כמה וכמה פעמים במהירות בכדי להבין איפה אני נמצא. הייתי על אדמה סלעית ועיניי תרו אחרי אסטריד שאחריה קפצתי באומץ טיפשי לאחר הענק שהעיף אותה.
מסתבר שאלות הגורל צדקו, אנחנו באמת נהרגנו – אבל שם, בהלהיים, אנחנו סוג-של היינו בחיים. זה מאוד בלבל אותי באותם רגעים.
היא שכבה כמה מטרים רחוק ממני, והיא עדיין הייתה בתוך השינה שהייתי בה. הנחתי את ידיי על שערותיי ושמתי לב שהוא מאוד מבולגן, החולצה והמכנסיים שלי היו חצי קרועים ומלאים באבק וחול.
קמתי על רגליי בזהירות והתקדמתי אל אסטריד, כשהגעתי קרוב אליה התיישבתי על ברכיי והבטתי בה.
היא הייתה ממש כמו היפיפייה הנרדמת: כפות ידיה היו משולבות על החזה שלה ועיניה העדינות היו סגורות, אישוניה זזו, ראו את התנועה מתחת לעור עפעפיה. זה סימל שהיא עומדת להתעורר – וכך קרה אחרי כמה שניות.
היא התיישרה מיד ולקחה נשימה עמוקה, וכנראה שהישיבה על הברכיים הייתה קצת מאיימת כי מיד אחר כך היא הכתה אותי באגרוף חזק היישר בפרצוף, מהדף המכה נפלתי על הגב וגנחתי בכאב מופתע.
"אח." מלמלתי והנחתי את כף ידי על האף שבוודאי האדים והתנפח. אסטריד, שהבינה מיד מה עשתה, שמה את ידה על פיה בהפתעה וזחלה אליי בהליכה על שש. "א-אתה בסדר? אני כל כך מצטערת!"
"א-אני ב, ואו זה כואב." התכוונתי להגיד לה שאני בסדר, אך פתאום אמרתי את זה.
"אני כל כך מצטערת, ג'ון. פשוט נבהלתי ו-ו.." היא רצתה להגיד אך קטעתי אותה.
הזדקפתי וחייכתי כשהיד שלי עדיין על האף ועיניי עדיין דמעו בצורה משוגעת. "אני בסדר. לא הייתי צריך להתקרב אלייך ככה."
יותר מתאים לה היפה והחיה, כשאני חושב על זה עכשיו, רק שהיא שניהם; יפה כמו בל, חזקה כמו החיה.
"א-איפה אנחנו?" אמרתי בשביל להחליף נושא ומשכתי באפי הפצוע. הורדתי את כף ידי ואסטריד פלטה גיחוך.
"האף שלך אדום. ממש." היא אמרה. "אני באמת מצטערת." היא עצרה בעדה מלצחוק על מצבי.
הסתכלתי סביב, לא רחוק מאיתנו במרחק של בערך חצי קילומטר הייתה עיירה קטנה, היא הייתה קטנה מדיי בכדי להיקרא עיר. יכול להיות שחזרנו למידגארד? למימד שלנו?
"לפי הדברים של אלות הגורל אנחנו בהלהיים. ב-בגהנום." היא אמרה ובלעה את רוקה. "כנראה שההבטחה שלך הופרה." היא עיקמה את אפה. פתאום עיניה ננעלנו על משהו. היא הסתכלה עליי ושאלה. "איך הגעת הנה? הרי אני נפלתי מהמכה של הענק – אתה בכלל לא היית שם."
"א-אני סוג של… קפצתי אחרייך." הודתי וגירדתי בראשי.
גבותיה התרוממו במהירות. היא הייתה מאוד מופתעת. "קפצת אחריי?"
"כן." אמרתי ונשענתי על ידיי.
"יכולת לחיות עכשיו וקפצת אחריי בלי לחשוב אפילו?" היא תפסה את שערותיה הבלונדיניות והתיישבה על ברכיה. "ל-למה?" היא נראתה בהלם.
"אני לא יודע. פשוט עשיתי את זה." נשכתי את שפתי התחתונה ובלעתי את רוקי. "את בסדר?" שאלתי בכדי להחליף נושא, אך היא עדיין הייתה המומה ממה שאמרתי לה.
"יכולת לסיים את המשימה ולחזור הביתה. יכולת לחזור הביתה." היא חזרה על עצמה. "יכולת לחזור למשפחה שלך, להורים שלך. לאחותך הקטנה. אבל העדפת לקפוץ אחריי ולמות?"
אזהרה, קיטשיות לפניכם, קוראי הסיפור שלי. "לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדייך, אסטריד."
היא האדימה מהסמקה ואחרי שתיקה קלה חזרנו לדבר על נושאים רלוונטים למצב שהיינו בו.
"איך אנחנו נצא מפה?" שאלה וכחכחה בגרונה.
הבטתי לכיוון העיירה ונשפתי בייאוש קל. המסע הזה התחיל להימאס עליי. "א-אפשר ללכת לעיירה הזו, לחפש תשובות על איפה אנחנו –" עניתי והיא קטעה אותי.
"אנחנו יודעים איפה אנחנו."
"בשביל לוודא – איפה אנחנו," תיקנתי וחזרתי לדבר, היא נשפה בצחוק והקשיבה לי. "ואולי למצוא איזושהי פירצה.. איך לצאת מפה?"
היא הופתעה. "אתה שואל אותי?"
"רציתי לשמוע מה דעתך על הרעיון." הסברתי לה.
"אה," היא אמרה וגירדה בראשה. "טוב, אין לנו עוד רעיונות – אז נלך על הרעיון שלך."
קמתי על רגליי וניקיתי ממני את האבק, היא קמה מיד והלכנו קדימה, אל עבר העיירה שבאופק הכתום-כהה.

רובין הפכה את הענק בהנפת יד לחתיכת אבן קטנה אפורה, ג'ייסון ובראן כבר הצליחו להביס את שני הענקים והם רצו מיד אל עבר רובין. היא הסתכלה על המקום בו שני חבריה למסע נפלו, אסטריד וג'ון. "ה-הם נפלו." היא נפלה על ברכיה והזדעזעה מהתמונה שאסטריד נפלה משם ושג'ון קפץ מיד אחריה, התמונה הזו שודרה לה בראש בלופים.
"איפה- איפה ג'ון ואסטריד?" שאל בראן והביט לצדדים. הם לא שמעו אותה אומרת את זה בפעם הראשונה.
היא הושיטה את האצבע שרעדה בקלילות לשבריר שנייה, לכיוון התהום החשוכה. "הם נפלו."
"אי-איך?" שאל ג'ייסון והתקרב לעבר הזיז.
היא קמה על רגליה ותפסה בשערותיה. "הענק. הוא העיף את אסטריד וג'ון קפץ להציל אותה."
ת'ור נחת במקום ושיערו הבלונדיני התנופף עם הרוח שנחלשה. "איפה ג'ון ואסטריד?" שאל. רובין לא הייתה מסוגלת לענות על זה פעם נוספת.
"הם נפלו מהצוק. הם מתו." ג'ייסון אמר וניגב דמעה שנפלה לו על הלחי מבלי ששם לב.
ת'ור הניח את ידיו על המותניים ונאנח.
הנבחרים, או מי שנשאר מהם, הסתובבו עליו והביטו בו בתדהמה.
'זו הייתה התגובה שלו אחרי כל מה שהם עשו למענם?' בראן חשב בזעם. הוא התקדם לעבר ת'ור ותפס בחרבו חזק, ג'ייסון עקף אותו והוא סיבב את החרב עם ידו. רובין עצרה את בראן, אבל עם ג'ייסון זה היה מאוחר מדיי.
"תניח את החרב, ילד." ת'ור אמר, ג'ייסון הושיט את ידו קדימה וגל של אנרגיה סגולה בהירה הפילה את ת'ור מטר לאחור, על הגב.
"רק המטרה שלך מעניינת אותך? לא העובדה שהם מתו בשבילך?" צעק כשת'ור, שהיה מופתע, ניסה לקום.
הוא הידק את לסתיו ודחף את ג'ייסון לרצפה, ג'ייסון נהדף ונעצר ליד נעליו של בראן.
בראן התכופף לבדוק עם ג'ייסון בסדר, אבל רובין נשארה עומדת ופשוט הביטה בת'ור עם עיניה הירוקות. רובין שקשקה את פניה בכדי לנסות לחזור לעצמה, היא לא רצתה לשדר שכל התדמית שיצרה, וכל האופי המסתורי והלא מובן שעד עכשיו הראתה לחבורה – ישבר בגלל מה שקרה.
אבל התמונה של אסטריד לא יצאה לה מהראש, רק המשיכה לשדר את עצמה בלופים.
"אני מציע לכם לחשוב שוב מול מי אתם מדברים ולהבין מה המעמד שלכם פה. אל תשכחו מי הציל אתכם אז בחדר החדשות, ומי הציל אתכם עכשיו עם יורמנגנד."
"הם הקריבו את עצמם למטרה המטומטמת שלכם! להציל לכם את התחת!" ג'ייסון צעק. "איפה שאר האלים?!"
"הם חזרו לאסגארד, הם היו פצועים וחלשים מדיי בשביל להמשיך." ת'ור הסביר. "ואני הלכתי בשביל לעזור לכם." עיניו התרכזו בג'ייסון שירק מפיו דם. "יכולתי לא לבוא בכלל." סינן.
חזר ג'ייסון בתדהמה. "חתיכת אל-כפוי טובה, בשביל מי קפצנו ממוספלהיים לכאן? בשביל מי נלחמנו נגד זאב ענק ומדבר ונגד דרקון יורק אש?"
"אני עדיין אל. אתה לא תדבר אליי כאילו אני אחד מהחברים שלך, שמעת אותי, ילד?"
ג'ייסון התמלא בכעס. "אני ושאר הילדים," הוא חזר בתון מזלזל. " עושים הכול בשביל להציל אתכם. ובזמן שאנחנו נפצעים, רבים, נלחמים ומתים – אתם, האלים הכבירים, הלכתם לאיבוד במוספלהיים? היה לכם קצת חם אז הלכתם חזרה לאסגארד?"
ת'ור הידק את לסתיו זו לזו. "תדבר בכבוד. אני לא חבר שלך." הוא חזר על דבריו והדגיש כל מילה ומילה . הוא הושיט את ידו והפטיש קיפץ אל כף ידו הגדולה.
"תכריח אותי." ג'ייסון אמר בעצבים ודחף את ת'ור, הם שניהם הניפו את נשקיהם זה לזה והמתכות הקסומות נפגשו זה עם זה ויצרו הדף חזק מאוד.ת'ור בעט בג'ייסון והכה עם פטישו באדמה – היא רעדה ויצרה גלי הדף גדולים מאוד. ג'ייסון הושיט את חרבו קדימה ואנרגיה סגולה בהירה וחזקה פגעה בת'ור בעוצמה. הפטיש החליק לו מהיד והוא נהדף עד לצד השני.
"מספיק!" בראן צעק ויצר חומות אש לוהטות שחצצו ומנעו מת'ור וג'ייסון להתקרב ולהילחם זה בזה. החומות היו יפיפיות וגרמו לרובין ולכולם לחשוב שוב על העוצמה והכוחות של בראן. "אנחנו אמורים לחשוב ביחד על תוכנית, לא להילחם זה נגד זה."
"על איזה תוכנית אנחנו אמורים לחשוב?" שאל ת'ור אחרי שחומות האש ירדו והתנדפו. הוא התנשף בקלילות וניסה להראות שהוא בכלל לא נפצע.
"איך אנחנו מוציאים את אסטריד וג'ון משם."