קברים נורדים – פרק 20: חזרתו של יורמנגנד

פרק 20: חזרתו של יורמנגנד

"אנחנו? נמות?" קרסתי לאחור אך הצלחתי להתאזן לפני שהייתי נפלתי לאדמה. הרגשתי את דפיקות הלב שלי רצות ואת המחשבות רצות מהר יותר. "א-איך?" שאלתי והבטתי באסטריד, אך השאלה הייתה מכוונת לנורן. הסתובבתי לכיוון הנורנות וגופי רטט.
"נבואות הן עניין שאין עליו עוררין. ספר לי מה ראית בנבואה שלך." פקדה נורן, עיניה הירוקות התבוננו בי.
בלעתי את רוקי ונשפתי דרך פי בלחץ, הבטתי באסטריד שהייתה חיוורת יותר מדף לבן. "ראיתי אותי ואת אסטריד – היינו במקום חשוך, פצועים והולכים קדימה למקום כלשהו."
"א-אז אולי הם יחיו." אמר ג'ייסון בתקווה. "אם הם הולכים –"
"הם יגיעו להלהיים. הגהנום, כמו שבני מידגארד מכנים אותו." נור, הנורנה השלישית, נדחפה לשיחה.
נשמתי בכבדות ונפלתי על האדמה בישיבה, תפסתי בשערותיי וגופי לא היה מוכן לקבל את זה. "א-" רציתי להגיד משהו, אך זו הייתה הפעם הראשונה ששתקתי במקום להגיד משהו.
הסתכלתי על אסטריד ששתקה מאז שאמרו את זה. עיניה הכחולות החווירו גם הן, ושפתיה כבר החלו להיסדק. "ג'ון." היא אמרה בחצי קול.
"א-אני מצטערת, נבחרים." אמרה נורן ואחריה אמרו שלושת הנורנות בקול גדול. "אבל גורלכם נקבע."
"המשפט המפורסם שלהן, כמה התגעגעתי אליו." קול ארסי נשמע מאחוריהם. קול של אדם צעיר, בערך בגיל העשרים לחיו. "אל תדאגו. הן אומרות את זה לכולם." הן הסתובבו ונתנו לכולנו לראות מי זה.
האדם היה בעל שיער שחור עם פלומה, היו לו כמה נמשים פרוסים על פניו, ועיניו היו ירוקות-צהובות, מזכירות בצבען את הצבע של רובין. הוא לבש ז'קט עור שחור וג'ינס כהה גם.
אבל לא ממנו נלחצתי, אלא משלושת הענקים שהיו מאחוריו – ענקי אש, שהיו לבושים בשריון גדול וכסוף. עיניהם כתומות כמו להבות וצבע גופם גם. הם היו גבוהים ושריריים, ונראה היה שאי אפשר היה להביס אותם.
האדם חייך וניביו התחדדו לפתע. "הכרתם את אבא שלי."
"זה אתה, פנריר?" שאל ג'ייסון כאילו הם חברים טובים, אני ואסטריד קפאנו במקום מבלי לעשות כלום. היא התכופפה אליי והתיישבה לידי בגוף רועד.
"א-אני לא רוצה למות." היא לחשה באוזן שלי וגרמה לעורי לסמור במהירות. דמעות שקופות מהתרגשות ופחד עלו על קצה עיניי והרגשתי אותן נופלות על הלחיים שלי.
חיבקתי אותה עם זרועי והיא השעינה את ראשה על הכתף שלי בעצב. אך היא כלל לא בכתה, רק הביטה באוויר בפנים עצובות.
"מה קרה, נבחרים? חשבתם שהתפקיד יהיה כזה קל? שלא יהיו קורבנות שיצטרכו ליפול?" שאל האדם בקול אכזרי.
"תסתום!" צעק בראן והניף את החרב שלו למעלה. "אני מציע לך ולענקים שלך ללכת לפני שאני, ושני הנבחרים האחרים שלידי נביס אותך." בראן ידע שאנחנו לא נוכל להילחם בגלל מה שאמרו לנו, ולכן נתן לו, לג'ייסון ולרובין להילחם במקום.
"אתה יודע עם מי אתה מדבר? עם יו –" הוא אמר ופתאום פרץ בצחוק מתגלגל. "ג'ון? אתה זוכר אותי בטוח." הוא אמר וגרם לי להרים את ראשי ולהביט בו פעם נוספת. "יורמנגנד." אמרתי בקול רועד וכועס.
"תודה שהייתי יפה בצורה הנשית שלי." הוא חייך.
"היי. אני מציע לך לשתוק!" ג'ייסון צעק. שמתי לב שנור הושיטה את ידה לעבר ג'ייסון בכדי לתת לו את הטבעת שלו – טבעת הקסם שתוציא את החרב שלו הוא היה זקוק.
"בואו ותכריחו אותי." יורמנגנד התגרה בהם ויצר קליקים עם ראשו, אחר כך הוא חייך בסיפוק. "אני מצפה לקרב הזה הרבה זמן."
ג'ייסון תפס בטבעת והיא נהפכה בשניות לחרבו. החרב הכסופה התארכה עד לגובה של שישים סנטימטרים – כמו כל החרבות, והצבעים המרכזיים בה היו סגול בהיר – כמו צבע הקסם. היו עליה עיטורים יפיפיים וג'ייסון החזיק אותה באותה צורה שהחזיק את מקל הבייסבול כשחבט בראשו של איש הזאב.
רובין לקחה נשימה עמוקה והתרכזה כנראה בכדי להפעיל את כוחותיה – שהיו כנראה החזקים ביותר מבין שלושתם.
הם רצו זה אחד לשני והחלו להילחם, אך אני פשוט השפלתי את מבטי לאסטריד. "אני-אני אף פעם לא ככה. אני אמיצה ולא מפחדת משו-שום דבר." היא אמרה בקול רועד, היא הרימה את פניה אליי ושפתיה רעדו.
"את לא צריכה להסביר לי. אני כבר הבחנתי באומץ שלך, אסטריד, ויותר מהאומץ שלך אלא בכל התכונות המדהימות שלך." חייכתי.
"אני לא מפחדת מהמוות. אני מפחדת מלא לראות את ההורים שלי יותר, מבלי להיפרד מהם כמו שצריך." היא אמרה ועצמה את עיניה, כנראה בכדי להיזכר בהם, וחיוך קל עלה על עיניה.
"אני מבטיח לך שאת תחזרי לראות אותם, ששנינו נחזור." אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה הרועדת. הרמתי את מבטי לכיוון הקרב, ואז ראיתי את יורמנגנד קרוב כל כך אלינו. באלפית השנייה שהייתה לי, דחפתי את אסטריד ממני ויורמנגנד זינק עליי.
הריח שלו היה חמוץ ומגעיל, ובנוסף לריחו המגעיל, הרגשתי כיצד גופי נחבט באדמה ונגרר מתנופת המכה שלו. השתמשתי בידיי בכדי להוריד אותו ממני, אך כמו קרצייה שדבוקה לעור הוא לא ירד. כשהפסקנו להתגלגל הצלחתי לדחוף אותו ממני ולהצליח לקום על הרגליים. הדמעות טשטשו את שדה הקרב ובקושי ראיתי משהו, מחקתי אותן מהר ותפסתי מהר בטבעת שלי.
הרגשתי את החרב מזנקת לידי ותפסתי אותה בשתי ידיים, הוא חייך ועיניו התרכזו בי כמו טרף. "בוא נראה אותך!" צעקתי בכדי לתת תיגר, למרות שבגופי וגם בנפשי לא הייתי מסוגל להילחם עכשיו.
עדיין הייתי פצוע מהקרב עם הדרקון ועדיין הייתי המום מהעובדה שאני עומד למות.
יורמנגנד רץ אליי במהירות, הנפתי את החרב שלי ועצמתי את עיניי. הנחתי את החרב למכה, אך היא נחתה על האדמה ויורמנגנד עוד לא הגיע אליי.
פקחתי את עיניי וראיתי אותו. הגלימה האדומה שלו התנופפה וראיתי את הפטיש הגדול שלו מסתובב בכף ידו ויוצר את הברקים הבוהקים. שיערו הבלונדיני התנופף גם ברוח וראיתי שיורמנגנד נהדף עד לכמעט קצה הצוק.
"ת'ור."
טוב, גורל, בפעם הראשונה מאז תחילת הסיפור הזה שהודתי לך. אני לא הייתי מצליח להיאבק ביורמנגנד ובטח הייתי מת – מה שכבר נובא, ולפי דברי הנורנות 'אין עליו עוררין'. משום מקום ת'ור הגיע, בהתחלה הייתי בטוח שזה אולי הזיות שהמוח משדר לי – אבל אז ראיתי אותו משליך את הפטיש על יורמנגנד וכיצד הפטיש חזר אליו באותה מהירות.
הרגשתי את נשימתי חוזרת למלואה ואת ליבי כבר מתחיל להירגע. "לך תעזור לחברים שלך." אמר ת'ור בקול העמוק שלו. "אני אסיים עם יורמנגנד."
פתחתי את פי בכדי לומר משהו, אך החלטתי לשתוק ולעשות את מה שהוא אמר, כיווצתי את החרב לטבעת – אין מקום לטעויות בקרב הזה.
'אני אצמצם פערי מידע איתו אחר כך, כשכל זה יגמר.' חשבתי.
הסתובבתי והתחלתי לרוץ במעלה הגבעה הסלעית אל עבר מקום הקרב של חבריי לקבר מול הענקים. כשהגעתי לשם, ראיתי את ג'ייסון ובראן נלחמים זה לצד זה בשני ענקים גדולים כשהם חסמו את המהלומות שלהם עם חרבותיהם החדשות. שיערו הלבן של ג'ייסון התלכלך טיפה והתעופף ברוח החזקה שנשבה ועיניו הכחולות בהירות של בראן נצנצו.
הסתכלתי לעבר רובין ואסטריד, הם נלחמו מול הענק הגדול ביותר שהיה שם. רובין הצליחה לשנות את צורת כף ידה לאגרוף סלעי גדול והיא הצליחה לגרום לענק למעוד.
אסטריד, זינקה בקפיצה שאני מכנה 'קפיצת גורדון' ,על שמה, הקפיצה האופיינית והחזקה שלה, רגליה לקחו תנופה לאחור וזינקו לגובה עצום, היא הניפה את אגרופיה החשופות במהלך הקפיצה והנחיתה אותם על הראש של הענק.
הענק נהדף לאחור, איכשהו, למרות שהוא היה אמור ליפול עם הבטן לאדמה. ידיו הגדולות הונפו ללא שליטה וסטרו לגופה של אסטריד, היא נהדפה מהדף המכה ונפלה קרוב אל זיז הצוק.
הרגשתי את ליבי עוצר ומחסיר פעימה, הכול נהיה איטי סביב וכל מה שראיתי היה את אסטריד. "לא." אני כמעט בטוח שאמרתי את זה, רצתי אליה בכדי לתפוס אותה ולעזור לה.
ראיתי כיצד אסטריד ניסתה להתיישר ולהזדקף, אך גם ראיתי איך היא נכשלה וכיצד גופה נפל מהצוק.
"אסטריד!" קולה של רובין נשמע באיטיות ובכבדות.
מבלי לחשוב פעם אחת, מבלי לעצור, רצתי בדיוק למקום ממנו היא נפלה.
הכול חזר להיות מהיר שוב וכשהגעתי לזיז הצוק פשוט העברתי את משקל גופי קדימה ונפלתי. ראיתי את גופה של אסטריד מתעופף ונופל, ועצמתי את עיניי.
כנראה ההחלטה הטיפשית ביותר שעשיתי, אבל אני עד היום לא מתחרט עליה.